מפגש שלישי

הוא דיבר איתה בדיוק פעם אחת בטלפון. כך סתם במקרה היא שלחה לו את המספר. באינטרנט. הם דיברו אולי שעה אולי שעתיים. בעיקר מילים. סיפורים. זיכרונות. שלה. לא שלו. הוא זוכר שיחה אחרת. פעם. הוא צעיר יותר. אולי בצבא. אולי אחרי. גם אז דיבר שעות בטלפון. איתה אחרת. כך סתם במקרה היא מסכימה לתת לו את המספר. הוא רושם אותו על פתק. מחכה כל היום בכדי להתקשר. אליה. בערב. הלב שלו דופק בחוזקה. מתרגש. היא היתה. היא. מספרת לו על עצמה. חיילת בודדה. המשפחה לא בישראל. גרה בדירה עם אחותה. על חשבון הצבא. על חשבון ההורים. חוזרת לישראל בכדי לבצע את המשימה הציונית. זאת שהוריה מזמן נוטשים. מספרת שסתם בורחת מהם. מסיימת לימודים. מחפשת אהבה. חבר. מספרת שיש לה. סוד. לא מתביישת לומר כי היא שוכבת עם גבר. אולי נשוי. אולי אחר. במכונית. שלו. לילה. פרדס. נענת לו לא נענה לה. גומר. מחזיר אותה לביתה וחוזר. לא מתביישת לומר כי בעצם. נאנסת. גם כך אמא שלה לא מאמינה לה. קוראת לה. זונה. לידו. שהם באמריקה. היא רוצה לחזור איתו לישראל. כך היא מספרת לו בשיחת טלפון אחרת. היא גם מספרת שאמא שלה מצלמת את כל המכתבים שלו. את כל מה שהוא שולח. את כל מה שהוא מקבל. שומרת עדויות לזיכרונות שלו. הוא נוסע באוטובוס לפגוש אותה במינוס ארבעים. אולי מינוס שלושים. צועד בשלג לבד בין מצבות קרות. והכל בגלל אותה שיחת טלפון ראשונה. שמתחילה מפתק. ממבט. מחיוך ילדותי. מתקדם לעבר ביתה המתרחק. זוכר מסיבה נוספת. הוא לא מספיק גיבור. או גבר באותו הלילה. היא שותה הרבה. הם רוקדים. הוא יושב נבוך בצד מסתכל. מקנא. כלכך מינית. כלכך. שופעת. כלכך שיכורה. צריך ללכת. הוא רושם לה פתק. שופך אותו על הכרית הלבנה. מחר מתכסה בכתמים. אולי תקרא לפני שתתמסר מתמסרת התמסרה לא לו. הוא יוצא. טועה בכבישים. במחלפים. בלילות. באורות הכתומים המרצדים על שמשה רטובה מגשם. למחרת הוא מוציא את הפתק. מעיז להתקשר. מספרים לו שהיא לא חוזרת לבסיס. מספרים לו שהמזדיינת נאנסת. מספרים לו שהמזדיינת מאושפזת. רועדת על מיטה בבית חולים. בשלג. לבד. בורח מאבא שלה. מפחד מאמא שלה. חוזר להציל אותה. מההורים שלה. מעצמה. מרחוק הוא רואה אותן עומדות בחוץ. היא עם תיק גב. ארוז. ואמא שלה. שונאת אותו. מאמינה כי הוא יעשה עלייהם סרט יום אחד. יספר את הכל. יחשוף את הישראליות המזוייפת של האמריקאים. את היחסים המשפחתיים הרקובים. המתפרקים. את האלימות. יביים זיכרון ילדות. אבא ישראלי מרביץ עם מחבט בייסבול אמריקאי. אולי מיקי ישחק. אולי ניקולס. שרון היא האמא החולה. השמנה. כותבת לו את התסריט. מצטטת לו מכתבים. הוא מחפש להבין. למה. הוא הרי כותב אותם. אז מה אם הם שוכבים? אז מה אם הם היו מעשנים סמים? מבלים? מוציא את המרלבורו של ניקולס קייג" ומדליק את הקאמל של מיקי רורק. דופק לאימא שלה מבט. אדיש. מבט של בית. ערס ירושלמי. באמריקה. חוזר לבד. נעלמת. באמריקה. אולי כבר עם מישהו אחר. אולי. היא. מישהו אחר. כמו זאת. מהשיחה האחרונה. הם מדברים אולי שעה. אולי שעתיים. בעיקר מילים. סיפורים. זיכרונות. שלה. את שלו הוא לא שוכח. באמצע שומעת ברדיו על איזה גופה במכולה. היא מלמלת משהו. מנתקת. נעלמת. אין לו אפילו תמונה. שלה. מחר. הוא מנסה שוב פעם.