בים שבין הפילוסופיה ובין הקולנוע יוצר סרטים
יותר משנתיים התכוננתי למעמד. נלחמתי בכל השדים והמפלצות. אלו שהופיעו מולי. אלו שיילדתי מתוכי. חרב הסמוראי שלי עדיין נוטפת מדם הפחדים שלי. רק מי שחצה תהום יודע שאין לאן ליפול. עם כוכב ראשון של בוקר אני עומד מולה. חשוף. המילים שלי ריקות מתוכן. מתפוגגות בתוך שתיקה. מושיט לה את חרבי השבורה. עוזר לה לנעוץ אותה עמוק בתוכי. למול אותי פעם נוספת. משחררת אותי מכבלים אחרונים של לידה. מכונת הזמן שוב מניעה את גלגליה. דורסת אותי. הפעם אולי. לתמיד.
ונולד קטע נפלא
חזק מאוד. פרידה ומוות, אבל מקווה שלצורך צמיחה