מפגש ראשון

בטיסה חזרה לישראל האלמנה דפדפה במחברת. היא זיהתה את כתב ידו החסר של בעלה. לפעמים אהבה לצטט את וולך, תמיד אמרה לו שהלבן הזה עוד ישגע אותו. היא לא ידעה עד כמה. להלוויה שלו לא הגיעו החברים. כנראה שלא היו לו. היא גם לא טרחה להודיע על מציאת גופתו לילדים, שכן אלו מזמן מטיילים בעולם, לא ידעו אפילו כי נעלם. היא ידעה גם שלא ממש אכפת להם. עבורם, הוא עזב את הבית ביום שהם נכנסו. היא אף פעם לא כעסה עליו. היא גם לא ממש אהבה אותו. הבסיס לקשר בניהם נשען על זיכרון אחד ויחיד. מאותו יום שישי רטוב בו הם נפגשו. הם לא הרבו לדבר על אותו הלילה אלים ומרגש, כמו שהם לא הרבו לשכב יחד. הם בעצם לא ממש. שכבו. לפעמים הוא האשים אותה כי היא איתו בגלל הנכות והנוחות. היא הייתה צועקת – אף פעם לא נשארה חייבת. אולי זה מה שהוא אהב אצלה. כך לפחות היא חשבה. ועכשיו היא מחזיקה בתואר הנכסף – אלמנה. לא אישה. לא נשואה. לא אמא. כלכך הרבה שורות ריקות שכתב היא קראה. היא מעולם לא ממש הבינה. אולי היא תמיד הבינה שזה עניין של זמן. תמיד הוא אמר שהכל זה תנועה וזמן. היא רק הדחיקה את הרגע. עכשיו הכל גלוי. גופתו המצחינה של המנוח שנתגלתה בתוך מכולה בקופנהגן לא הפתיעה אותה. היא ידעה שבסוף מישהו יגיע אליו. מישהו יגמור איתו את החשבון. ואותו בלש-פילוסוף מוזר שקנה ממנה את הרהיטים המצחינים ועכשיו יודע את הכל. הכל. ולה אסור יותר להסתיר דבר. ועכשיו המחברת. בהלוויה רצו שהיא תאמר משהו. לא היה שם מי שירצה. אולי היא רצתה. את רגעיו האחרונים שמעל פני האדמה היא העדיפה להעביר גם בשתיקה. עכשיו הם יחפשו גם אותה. מי ישתוק עבורה? החליטה לנחות בפאריס. לנוח כמה ימים. אולי להזכר. הם אף פעם לא היו שם יחד מאז אותו יום שישי גשום שעל הגשר. כמעט כמו קלישאה מספר טוב, היא עמדה שם לבדה מתבוננת במיימיו השמנוניים של הנהר. הוא עבר שם במקרה. במקרה. שני ישראלים על גשר אחד בפאריס. במקרה. בייחוד בתוך אותו רגע דרמתי אותו תכננה כלכך הרבה ימים. שבועות. שנים. לא כדורים. לא לחתוך ווירידים. לא האקדח הישן של אביה. היא רצתה אותו. רק אותו. את הנהר של ילדותה. ועכשיו שהיא עומדת שם פעם שנייה. כולה נפעמת. מתרגשת. ואז. אז הוא מופיע לה פתאום משום מקום. צופה. עומד ומחייך. מחכה לראות מה תעשה. מחכה. לתורו. בלי בושה נתן לה את הבכורה. הוא מעולם לא רצה להיות ראשון. גם כשלא שכבו. גם אז. באותו רגע גורלי. מצטט לה את קאמי. מתאר לה את הגשרים באמסטרדם. מספר על עורך דין מיוסר ואישה שטובעת. גם הוא כאן בשביל זה. מאשים את אביו שגזר את דינו למות במי הנהר של ילדותו. עכשיו. שנים אחרי. לקראווסון לא היה את אותו הטעם. גם לא לאספרסו. היא קופצת. טובעת. רטובה. מתבוננת במי הנהר עומדת על הגשר באותו המקום. מחזיקה את המחברת שלו. פעם ראשונה בוכה לזכרו. הוא לא היה יונה הנביא. הוא לא יצא בחיים מבטן הדג. בעלה סיים את חייו רקוב במכולה. ועכשיו היא מחוייבת לו יותר מתמיד. מחוייבת למחברת. פעם נוספת. בוכה.