אידיאוגרמה של אפשרויות

לו הייתה נישאת לנתן וסרמן ולא ליריב שטיין היה שמה לולו וסרמן ולא רוזנה שטיין. זה לא כל כך מופרך. יריב שטיין נולד בשנת 1962, כמו נתן וסרמן. יריב איננו משורר. הוא מוסיקאי ובחר במוסיקה מהסיבה שאין בה מלים, רק צלילים. אבל וסרמן דווקא עושה במלים. הוא זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2008. כשהייתה בת 19 קנתה ספר שירה של יהודה עמיחי ביריד הספרים בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הכיכר רוצפה לאחר שנעקרו ממנה אחרוני העצים של פרדס פורטליס שהיה פעם של הכפר סומייל. אחר כך העמידו בקצה הכיכר השטוחה, כמו מצבה מלבנית על קבר, את בניין עירית תל אביב, ובהמשך את פירמידת השואה והתקומה של תומרקין. כשהייתה רוזנה ילדה קטנה, עוד לפני שבנו את העירייה ואדריכלים התחרו ביניהם על תכנון הכיכר, הדליקו שם היא וחבריה לכיתה מדורות ל"ג בעומר. כפות רגליה על המרצפות הקשות מעלות באוב את רכותה של האדמה.

את הספר של עמיחי היא זוכרת היטב. קניית הספר הייתה מעשה תמוה כי היא לא קראה שירה, ובכל זאת היה בזה טעם קדושה – היא התקרבה אל דוכן הספרים כמו היה תיבה והיא שליחת ציבור. והייתה גם התרסה כנגד הצעיר האמריקני שנגרר אחריה. לא, הוא לא היה אמריקני אלא קנדי. הוא בא לבקר אותה בקיבוץ שלא זכרה את שמו, שם שירתה בצבא בשל"ת או בחל"ת או במל"ט בודד. ראשי התיבות תמיד בלבלו אותה. אמו הייתה בת דודה שנייה של אימא שלה ורצתה שהילד יכיר מישהי בזמן טיולו בארץ הקודש. הוא התאהב בה מיד ובנאמנות מגושמת ומטרידה. כיוון שהייתה בודדה ומשועממת נתנה לו לנשק אותה בשדה של חיטה או של חמניות או תירס – היא כבר לא זוכרת. הבילוי הלילי של צליית קלחי תירס על גחלים או פיצוח גרעינים הותיר אותה ריקה כמו הקליפות. אבל הנשיקה בשדות עמק בית שאן הייתה מזויפת. היא והקנדי יכלו לשמש כפילי זיוף רומנטי לסרט "הוא הלך בשדות". אם יש כפיל להתרסקות מכונית, וכפיל לעירום, מדוע לא כפיל לזיוף? אחרי הנשיקה הייתה מוכרחה להתנקם בו וקנתה ספר שירה. שיראה שהיא קוראת שירה עברית. שיבין שהיא מחוץ לטווח השגתו, שאין לו סיכוי לסלול מסילות לליבה.

זה היה שם הקיבוץ, נזכרה פתאום, קיבוץ מסילות. מאז נדד איתה הספר בכל הדירות השכורות ונישאה ליריב, בן גילו של וסרמן. הוא שוכב לצידה, ישן, החתול ביניהם. עליה השינה לא מרחמת. בעת שאספה דבלולי אבק ושיער הפך אחד מהם לעכביש וזיכרון המטמורפוזה טורד שינה מעיניה. גם המחשבה על העכבישים והעשים ששאבה וטאטאה אל מותם. יריב נראה לה זר פתאום. בלי להשמיע קול היא ממלמלת רוזנה שטיין, רוזנה שטיין, המלים שורטות כמו אבני חצץ. הלשון פועל יגע ליד סרט נע דוחפת רו-ז-נה ואז נחסמת בשריקת אוויר כמו נשיפת נחש ששש וניגפת טטט בשיניים. המלים לולו וסרמן לולו וסרמן לולו וסרמן זורמות כמו נחל, הפה נפער כמו בתפילה. היא נבהלה. אילו הייתה לולו וסרמן אולי הייתה גרושה. באחד השירים שלו כתוב שהוא גרוש. ואולי זה נדמה לה. אולי זה בכלל משורר אחר. באמצע הלילה היא קמה, עוזבת לאנחות את המיטה ואת יריב שטיין ומוצאת את הספר על המדף. העטיפה כמו שזכרה, ציור אבסטרקטי כזה של תומרקין, עם נזילות כחולות (צבע של תבונה טהורה?). יהודה עמיחי, שירים, למעלה באותיות גדולות. במאונך מצד שמאל השנים, החל מ- 1948, שאז, עוד לפני העצים, נעקרו תושבי סומייל, ועד 1962, שנת הולדתו של בעלה האהוב נתן וסרמן. היא ממשיכה לדפדף. הוצאת שוקן תשל"ז, 1977. משהו פה לא בסדר. בשנת 1977 הייתה כבר בת 22 והיא זוכרת במפורש שהייתה בת 19 ונסחבה בכיכר עם ספר שירה ועם קנדי עצוב שבשניהם לא תקרא. אולי בכלל קנתה ספר אחר. של זך או של אבידן. בטח לא של וסרמן כי הוא היה אז רק בן 13. כמו יריב, גם הוא צעיר ממנה בשש שנים. בספר של עמיחי תחובות מדבקות צהובות. מתי החלה לקרוא שירה? הראשונה בעמוד 12: "אך שערי עצוב כגמא בבצה המתייבשת והולכת". את הבצה הכירה רק אחרי שיובשה והקימו בה שמורת טבע. את יהודה עמיחי פגשה בזמן לימודי הדוקטורט. היא אכלה איתו ארוחת בוקר במסעדת הפליקן החום, על שפת האוקיאנוס השקט, בסנטה ברברה, קליפורניה, שם חיו פעם אינדיאנים משבט הצ'ומש שגורשו ומתו במחלות ושפתם מתה. הם הותירו אחריהם ארבורגליפים שיצרו – גילופי יצורים אגדתיים בקליפות עצים. כמובן לא רק היא והוא – עמיחי הגיע להרצות והיה אורח של הקהילה היהודית. רב הקהילה שידע שהיא ישראלית וחובבת ספרות הזמין אותה להצטרף לארוחה. קפואה ישבה וידעה שהיא חייבת לשאול אותו שאלה אחת לפחות, משא הספרות העברית על כתפיה ועל כתפיו, שני הישראלים היחידים סביב השולחן. לבסוף, מתוך ייאוש, שאלה משהו על תרגום שיריו והוא ענה שבדרך כלל אינו יכול לחוות דעה לגבי איכות התרגום כי את שיריו מתרגמים לשפות שאינו מכיר. מה קורה למלים שלו כשהוא אינו יכול להבין אותן? מה קורה לו?

שקנאים חיים זה שלושים מיליוני שנים, הרבה לפני שנוצר האדם שנתן להם שם. במצרים הפרעונית האמינו שבכוחו של השקנאי הקדוש לנבא למתים מעבר בטוח לעולם הבא. בעולם הנוצרי האמינו (בטעות) שהשקנאי פוצע את חזהו ומאכיל בדמו את גוזליו וכך הפך סמל להקרבה אימהית. המחקר שלה על שקנאים מצא שהקְרבה וקדושה אינן זכויות שעומדות להם – בכל העולם דייגים ומגדלי דגים מגרשים אותם ויורים בהם. עכשיו היא פרופסור לזואולוגיה וקוראת שירה בספר שקנתה בכיכר מלכי ישראל: "וכל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה / נסות ממני". נתן היה מתאים לה יותר. לפי השיר אבֵדה, גובהו היה מטר שמונים ושנים, אלא שאיבד שני סנטימטרים וכעת הוא רק מטר שמונים, עדיין גבוה ממנה. יריב נמוך ממנה בששה סנטימטר, אחד לכל שנה. שוב חשבה מה היה קורה אם היו מתגרשים: "אז אחרי שהבן התגרש קיבלת אותו חזרה / גחן הנוטריון קדימה ואמר בחיוך לאמי שהרהרה / מה תשיב לו. שקר לא הכירה ומפני האמת פחדה." גם אותה הפחידה האמת על הפרידה הצפויה אבל אילו הייתה היא נשואה לו אולי כלל לא היו מתגרשים? אולי היו נשואים באושר, פרופסור לזואולוגיה, פרופסור לאשורולוגיה, עושים במלים, שני מלומדים, זוג ציפורי רנן. היא חוקרת אורחות ציפורים והוא כתבי יד עתיקים. היא תספר לו על אבולוציה ועל מינים נכחדים והוא יסלסל באוזנה באכדית, ישיר לה בשפות מתות. היא תהרהר על הקשר בין כתב חרטומים לכתב עופות (לציפור יש חרטום!) והוא ישאל על החיבור בין גודל האף (החרטום) למידת התבונה (גדוֹל הדור הוא בעל החוטם). הם ידברו וידברו ולא יפסיקו לדבר, וכך לא תפחד עוד מן הבדידות כשהיא מתעוררת באמצע הלילה והמלים הכלואות מתחבטות ברעש משבר סלעים. המלים תזרומנה אליו וממנו והיא לא תפחד עוד מפני השבר הגדול שסודק ופוער ומפיל אותה אל ריק. יחד יפענחו הירוגליפים מוצפנים, לוגוגרמה של מגלן קדוש, אידיאוגרמה של נץ. בבוץ הלח סיקסקים משרטטים כתביהם. היא קוראת את הסימנים – הרי במקום שהוא נוגע הוא מותיר אות. אבל האוטובוס שהוביל אותה לביתה הוביל את נתן וסרמן ממנו. לעולם לא יתראו. הוא כלל אינו יודע שהיא קיימת.