רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ק. ילדה כבת 10, נכנסת לחדר הטיפולי ומיד עם כניסתה מצהירה: "אלוהים הוא המצאה של האדם, אימא אמרה לי".
ק. הינה ילדה מוכשרת ופיקחית במיוחד, מיטיבה להתבטא וכושר הדיבור שלה, יכול לפעמים להתיש את המבוגרים. מאז גיל 3 נותק לחלוטין הקשר בינה לבין אביה, שמסיבות שונות , אינו בא אף פעם לביקורים ומסתפק בשיחת טלפון אחת לכמה חודשים. ק. חיה עם אימה, הקשר ביניהן סימביוטי לחלוטין וחסרה לה מאוד דמות מתווכת ביניהן.
"לכל אדם יש אלוהים שלו, גם את זה אימא אמרה לי "היא מוסיפה באותה נשימה "אלוהים שלי הוא בפנים, הוא מתכנן לי את העתיד ומה אני אעשה ומה אני ארגיש ואם אני כועסת לפעמים, זה בגלל שהוא כועס, אני בעצם עושה מה שהוא עושה!"
"על מה הוא כועס?" שאלתי.
"הוא בוחר לכעוס, כי למשל אומרים לי משהו לא נעים, הוא כועס ואז גם אני כועסת".
"זה נשמע שהוא לטובתך, אם הוא כועס על מי שפוגע בך" הגבתי.
"כן" היא עונה "אם מקללים אותי ואומרים לי מכוערת הוא יכעס וגם אני".
"ואם יגידו לך שאת חכמה ויפה" שאלתי
"אז הוא ישמח וגם אני" הייתה התשובה.
"ואיפה האלוהים הזה נמצא" הוספתי לשאול
"בלב" השיבה מיד
"ויש לו צורה?" שאלתי
"הוא שקוף " השיבה "ובגלל שהוא שקוף לא רואים אותו , אבל הוא ישנו.
"ועל מה הוא הכי שמח?" תהיתי
"על המון המון דברים, כמו שביום הולדת שלי , הוא גרם לי להצליח לכבות את כל הנרות בנשיפה אחת"
"ויש ימים שהוא גם עצוב קצת?" ניסיתי
"כן " הייתה התשובה" אבל זה רק בגלל שהוא גורם לי להיות עצובה"
"כמו מה למשל?"
"כמו שמקללים אותי ואני מאוד נעלבת מזה ואז הוא גורם לי להיעלב"
"אז מה, הכול בעצם בגללו? שאלתי
"כן, זה הכול בגללו!"
לכאורה, שיחה הגיונית על אלוהים, המתפקד כ"אבינו שבשמים", שומר על האינטרסים שלנו ויוצא להגנתנו מכול רע, אלא שיש לי הארה מסוימת.
אלוהים אינו כועס כי היא כועסת, נעלבת, או נפגעת, זה קודם כל הוא שכועס, נעלב ונפגע ואז הוא גורם לה להרגיש כעס ועלבון. הרגשות, במידה מסוימת אינן הרגשות שלה, אלו רגשות הכעס והעלבון שאלוהים חווה ומיד העביר אותן אליה. האחריות לרגשות או להתנהגות שלילית, היא שלו ולא שלה.
האם יותר קל ולגיטימי עבורה, לבטא כעס ועלבון כאשר זה כביכול לא בא מממנה ישירות והיא רק מעבירה כעס של מישהו אחר לייעודו והיא רק השליח?