בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
.
על צהרי ביתי
אני ילדה כֵּהַת עיניים
וְכֵהַת עור. משהו
בין בת לליטאים כהים
לבין בת לאינדיאנים גֵאִים.
אני קְטַנַת קומה. אני
חלוֹמותַי עָבְרוּ אֶת גובהִי
מִזְמַן, לְפַצוֹתֵנִי
על יַלְדוּתי העשירה מִדַי.
אני מזקינה בקֶצֶב שָקוּף
וּמכסיף. משהו
בין רסיסֵי הלילה התמימים
לבין השֶמֶש המלבינה
על צָהֳרֵי בֵּיתִי.
—
רבקה ירון ©
—
הטקסט לעיל שייך למחור שאני מעלה לאחרונה.
שם המחזור: "על צהרי ביתי".
לינק לפוסט האחרון:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=454&itemID=26131#post26131
בו הלינקים לפוסטים הקודמים.
תודה.
"מכסיף" — אני צריכה לזכור את זה פעם הבאה שאני מתבייסת מול המראה. מן התמונה שלך נראה שאת עושה את זה בכבוד וביופי.
רבקה שלום!
שיר שהוא כמו ציור של דמות בעיני עצמה, בקצב חייה המשתנים במשך השנים.
"אני קְטַנַת קומה. אני/ חלוֹמותַי עָבְרוּ אֶת גובהִי/ מִזְמַן, לְפַצוֹתֵנִי/ על יַלְדוּתי העשירה מִדַי. "התיאור מלא אווירה ותנועה אך לוגית, מדוע את זקוקה לפיצוי על ילדות עשירה (מדי?)
בבית האחרון – "אני מזקינה בקֶצֶב שָקוּף/ וּמכסיף." תיאור נפלא, ציורי ותודעתי על השקיפות שבו ועל הכיסופים.
"על צָהֳרֵי בֵּיתִי." חיבור חכם בין צָהֳרַיִּם וצוהרים (חלונות) בסמיכות, מה שפותח את האמירה האישית כל כך פנימה והחוצה. תודה!
"מדוע את זוקה לפיצוי (…) (מדי?)"
מה אני יגיד לך, רוחה :)).
אוהבת את התגובה שלך. מפורטת. על אף שאני לא מסוגלת לענות על השאלה המתבקשת.
תודה!
רוחה, לפי שיברח לי שוב:
תודה גדולה על ה'צהריים' הדו-משמעיים.
:)))
איי, אומי. הזכרת לי את ההתחלה, כשהיו יוצרים אותי ברחוב ושואלים בנימוס רב: "סליחה, מי הסַפָּר שעושה לך פסים נפלאים כאלה?" תשובתי: "הם שניים, אבי ואִמי."
תודה על התגובה הספונטָנית. ועל המחמאה.
רבקה יקרה, יש לי בעיה שלפעמים אני רואה את הגיבנת של " האחר" ואת שלי לא …
תרשי לי להאיר,
"אני קְטַנַת קומה. אני" לא חושבת שיש צורך ב"אני" בסוף השורה…
"ילדות עשירה מדי"- זה מסקרן להבין מדוע. כי זו אמירה חריגה. מה יש כזה דבר, " עשירה מדי"?
ואם הדוברת מזקינה בקצב שקוף (שזה משפט מקסים) אז איך השקוף הופך , בנשימה אחת, למכסיף?…קשה לי לדמיין מה זה אומר שקוף ומכסיף.
(אני כבר מרגישה לא בנוח שכתבתי את מה שכתבתי)…בכל זאת זה שיר יפה ואהבתי , כמו רוחה את צהרי ביתי – צהרים וצוהרים…
זה בסדר, תמי :)). לא יודעת את הסיבות של האחרים <שלך, של הבלוגרים בכלל>, אבל הסיבה *שלי* להעלות טקסטים – שירה ופרוזה – היא *אחת* בלבד:
ללמוד, לדעת מה קורא הלא-אני <הקורא> בטקסט שלי.
אין לי שום דרך אחרת לדעת מה כתבתי באמת <דגש חזק מ-'לדעת'>.
הנה למשל כאן:
הייתי בטוחה שכתבתי שיר לירי. קטן מאוד, אישי מאוד <מרובה-'אני'>, אבל בכל זאת: שיר לירי.
לפי הקריאות שלכם/ן עד כה, מתברר ש- רקחתי "חידת חמיצר" נוספת.
אני שמחה שאהבת אותו, למרות הכול, ומוצאת לנכון להבטיח לך שבכל מקרה, התגובה הכנה שלך טובה לי מאוד. הווה אומר: תגובתך מתקבלת בברכה גם במקרה שלא אהבת את השיר.
הארכתי מדַי.
שוב: תודה גדולה, תמי.
תרגישי בנוח.
רבקה יקרה, העמדתי עצמי בפינה ועכשיו לאחר שקראתי את התגובות היפות וחוויית הקריאה של אחרים אני חושבת שעשיתי עוול לשיר.
לפעמים צריך לקרוא שיר ולנוח. אחר כך לקרוא שוב, כשיש מצב רוח אחר…
תמי יקרה מאוד, כבוד גדול הוא לי ולשיר הזה שחזרת לקרוא ולבדוק מה קראו האחרים. אני נשמעת רשמית כדי לרסן <אולי להסוות> את ההתרגשות שמציפה אותי כרגע.
ברשותך, ובלי קשר לטקסט/שיר הזה:
אני מקבלת בלי הסתייגויות את המשפט הכמעט אחרון של דברייך:
"לפעמים צריך לקרוא שיר ולנוח." אתן הסבר קטן, לאילוסטרציה:
קורה לי שאני במעין מרוץ לקרוא הרבה, להספיק הרבה <לא רק עניין של מרשתת, בלוגריה וכד'>, ופתאום – בום-טראח!
פתאום אני 'מתעוררת': מתברר לי כי היכולת שלי לקריאה אמיתית הלכה לאיבוד <ממש כך> במעברים החדים בין הסגנונות ומצבי הצבירה השונים של כל מחבר.
שוב הארכתי מדַי.
מקווה שכבר יצאת מהפינה, תמי :)).
תודה ענקית.
שירים יפים במיוחד החלומות המפצים
אהבתי
חלומותי עברו את גובהי מזמן לפצותני -כה יפה
הי רבקה
למרות שהמחזור נקרא "צהרי ביתי" וכמו שרוחה כתבה יפה יש פה "שניים במחיר אחד" גם צהרי יום וגם חלון שדרכו חודר האור , או במילים אחרות חשיפה גדולה לאור הרי השיר דווקא לא : בוא מגלה טפח בניגוד להבטחה (צהרי יום) ומינה וביה מכסה טפחיים
ובעיני זה יפה
ריקי, טוב שהזכרת/אִזכרת את רוחה – לא הודיתי לה מספיק על ה'צהריים' הדו-משמעיים.
כיוון שהשיר שייך למחזור, לא בטוח שטפח כלשהו נותר מכוסה :).
חוץ מזה: ההרגשה שלי היא שהחשיפה כאן טוטָלית.
אני שמחה מאוד שאהבת, ריקי. תודה!
ובאשר לפיצוי על ילדות עשירה הלוא ידוע שבטן שבעה ועושר לא ממש מעודדים חלומות חלומות נוצרים מחסרון כלשהו
הו! הנה, חנה, פעם שלישית! טוב שאנחנו לקראת הקיץ <למעשה, כבר בקיץ>, כי אני חייבת לך גלידה.
ובאשר ל"ילדוּתי העשירה מדַי" לעומת הסְבָרָה שהעלית בנוגע לחלומות – ליתר דיוק, "חלומותַי": לאו דווקא.
נדמה לי שטקסטים אחרים במחזור, ביניהם כאלה שכבר הועלו, מסבירים את ההרגשה שכתבתי.
אז – קודם כול, תודה גדולה על התגובות שלך, חנה, אִפשרת לי לקרוא את תהליך הקריאה שלך אצלי.
שנית, אני חייבת לך גלידה :).
ושוב: תודה, חנה!
<פעם שלישית - אני מזמינה אותך לגלידה:)>
תודה, חנה, שמֵחה שאהבת :)).
משחק יפה של התבגרות, מילדות להזדקנות, בהקבלה לאור – שמש יום וחושך לילה. וגם לעור – "כהת עיניים וכהת עור" ה"מזקינה בקצב שקוף ומכסיף". ההכספה הבאה עם הגיל מועברת לקצב (ה'שקוף'), בתנועה מטפורית המעשירה את השיר, לדעתי. מעניין – בעיקר הבית האחרון. שיר בפני עצמו. יפה, רבקה
איזו קריאה יפה, תלמה :). גם הדרך שלך להסביר/לפרש את השיר.
ו- גם התגובה שלך יפה. תודה!
אני כן רואה בשיר הזה שיר לירי (עדין).
המשפט השנוי במחלוקת
אני קְטַנַת קומה. אני
הייתי מעצבת אותו טיפה מחדש:
אני, קטנת קומה אני.
ככלל, הבית הזה נורא יפה בעיני.
ורוצה להתייחס לציור שגרם לי להיעצר:
…השֶמֶש המלבינה
על צָהֳרֵי בֵּיתִי.
תודה, נעמה, מישהו/י שרואה בשיר שיר לירי. :))
באשר לאותו משפט:
מזמינה אותך לקרוא אותו כאילו יש קו מפריד בסוף שורה ראשונה – ככה:
–
אני קטנת קומה. אני –
חלומותַי (…)
–
כשכתבתי את השיר הרגשתי את הקו המפריד, והרגשתי שכתיבתו מיותרת. גם היום, אגב.
תודה על הקריאה ועל ההרהורים 'בקול'.
על העצירה בשתי השורות האחרונות.
שלום לך, איך החמצתי את השיר?! הוא יפה ומעניין אבל הייתי מוותרת על השורות האחרונות. יפות ולא נחוצות לטעמי.
כל טוב,
רות
תיקון: המילה האחרונה לטעמי צ"ל מכסיף.
רות
תודה על תגובותייך הכנות (הראשונה והתיקון), רות.
הקריאה שלך בלתי צפויה ומעניינת.
רות, עכשיו תורי לתקן:
כוונת דברַי: לא ציפיתי לקריאה כמו שלך.
<נקלעתי למצב של אין-לי-זמן: טכנאי המחשב טלפן ומיהרתי.>
תודה שוב.