בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
.
.
מכינה לי / ©רבקה ירון
מְכִינָה לִי יַלְדוּת יָפָה
זאֹת
עִם הַגָּאוּצ'וֹס
סִפּוּרֵיהֶם וְהַחוּט הָאָרֹךְאָרֹךְאָרֹךְ מְאוֹד
שֶׁל הָאֵינְסוֹף שֶׁל הַיַּלְדוּת
הַיָּפָהיָפָהמְאוֹד
זֹאת שֶׁבֶּאֱמֶת הָיְתָה רַק
בִּשְׁבִילִי
רַק
בִּשְׁבִילִים
שֶׁסָּלַלְתִּי
עַלאַרְבַּע
.
רבקה שלום!
קודם את הדברים הטובים:
יפה שאת מתמקדת בחוויה אחת ומושכת אותה באחת לכיוונים שונים ולא הולכת לאיבוד, (לפחות לא בכוונה הראשונית.)
השיר מביא כמיהה לשוב לילדות חלומית בשפה שיש בה את חן הילדות התמימה.
אבל – "מְכִינָה לִי.."הוא ביטוי "יַכְנָאִי" בעיניי, למרות שילד יכול להשתמש בו על דרך החיקוי. ממשוררת כמהה אני מצפה למילה יותר הזויה או חלומית לפתוח את החלום-חזון שלה.
ובאשר לשפת הדיבור הכתובה: "וְהַחוּט הָאָרֹכְאָרֹכְאָרֹכְמְאוֹד" נראה לי כך יותר נמשך וארוך – וגם: "הָה הַיָּפָהָהיָפָהָהמְאוֹד" –
והחלק השני, שיהיה בית שני כך:
זֹאת שֶׁבֶּאֱמֶת הָיְתָה
רַק
בִּשְׁבִילִי
בַּשְׁבִילִים
שֶׁסָּלַלְתִּי
עַלאַרְבַּע
תודה על הרשות שלקחתי לשחק עם שירך.
לילה-בוקר טוב! ~ רוחה
בוקר טוב, רוחה.
יופי של קריאה, מחממת אֶת הלב.
ההצעה שלך:
אני לא יכולה לקבל אותה, רוחה, מן הסיבה הפשוטה שכל הטקסט כולו הוא באמת-באמת משפט אחד בלבד.
תודה רבה לך!
ויום נפלא לך.