אָ לֶה זִי

פריז ממשיכה. הו אסקפיזם מתוק. יום חם אמתי ראשון בלי מעיל. גל ירוק של עלים על העצים הגדולים ברחוב. ברוכים השבים. ציוצים של ציפורים. פרוּש יפה – חַזֵה שב לקיַיץ בגנים ההוֹמים של ג'יברני. שעות אור ארוכות ורכות עד תשע בערב ואחר כך דמדומים כהים. חזרו אל העיר גם הנמלים, הזבובונים, הפרפרים. אפשר לפתוח חלון.

אני מגלה שהמון האותיות המיותרות שמופיעות במילה, באות כדי להנחות את הלשון איך לבטא בדקדקנות את אותיות הצליל. איך לאנפף את המילה בדיוק. קוֹם אִיל פוֹ. יש  אולי הגיון באי הגיון. מאידך, יש  שפעמים שמסבירים לי שכך פשוט אומרים כי זה יפה יותר. כן, גם זה שיקול. 
מילים שנעים להגיד : פָּאי = קש לשתייה.  לָה מֵייסוֹן רוּג' = הבית האדום. הבית היא לשון נקבה. השמש הוא זכר. לֶה סוֹלֵיי

אורלי צודקת. פריז בחרה בקלאסי והביאה אותה בכל פן אפשרי למצב העילאי. גם באומה ווכחנית ונרגנת כמו  הצרפתית, יש הסכמה גורפת על מה שחשוב. המקרונים הטובים ביותר הם של לאודרה ופייר הרמֵה. הדרך הנאותה היא לקלוע את הצעיף סביב הצוואר,  ואז הידוק המעיל. הכל נבדק בקפידה  ידוע היטב ומוכתב מראש. לנצח כאן תהלכנה הנשים היפות ביותר. שובל הבושם, הכובע הנהדר , יפות העקב. אבל גם הן דומות. הלובר הוא המוזיאון העשיר והטוב בעולם. (הו ציורי הענק של דלקרואה, סוסי הפרא של ארמון מארלי, פסלי השיש  הערומים של מיכלאנגלו). מרק בצל ,פואה גרה וביצים במיונז למנה ראשונה. מלצר בעניבת פפיון בלה סקוור טרוסו כבר מאה שנה לפחות.  אבל מה נעשה עם השעמום? שאל בודלר

וזה יפה ומפתה כל כך. אני  באמת מנסה. אני יכולה קצת יותר עם הצרפתית וזה נחמד. לאוכל כאן אני מצביעה בידיים וברגליים. כשהלחם הוא טוב, פלוּט או באגט טרדיסיון או איך שתקראי לו – זה הדבר הכי טוב. ומאפים טריים מהבולנז'ר. כל הרחוב מסתחרר מהריח. אני משתחווה בכניעה. אבל בעניין הסגנון הקלאסי זה אבוד מראש. לי זה כבר לא יקרה. אני מתנחמת בקצת יין לבן מאלזס . קצת יין אדום מבורדו. אני כבר ים תיכונית מדי בשביל המקום הזה. צרפתיה או פריזאית מוטב להיוולד מראש.. כמובן שיש כאן גם שוליים ואלטרנטיבה. זו עיר של מיליוני אנשים , אבל אלו  רק שוליים ואלטרנטיבה. ומיליוני אנשים (רבים מהם זרים במוצאם , בני כל היבשות) מצופים להתיישר עם הקוד התרבותי המנצח , הצרפתי. זה עובד להם היטב בסך הכל, אבל זה גם כבר קצת משעמם. חייבים להודות . תמיד  אותה רצפת העץ. תמיד התקרה הגבוהה והחלונות הרחבים. השדרות הגדולות שנבנו העיר, המונומנטים המסחררים, הכל  בשם הלראוֹת ולהראות. אפילו אם זה הכי טוב, לא נמאס להיות כל הזמן הכי טובים? לפריז עצמה לא אכפת כלל מה אני חושבת. אבל תל אביב לרגע מצטיירת שובבה, צעירה, פתוחה לשינויים ולכן חיה.

 . ליברטֶה .אגליטֶה .פרַטניטֶה .    Liberté, égalité, fraternité
כך כתוב בשערו של כל בניין  ציבורי יפה תואר.  חופש. שיוויון. אַחֳאוּת (מלשון אח ולא רק אחווה). מדינת כל אזרחיה.בזה לא אפסיק לקנא. הצרפתים כבר הפכו ולחמו ונקרעו לגזרים במלחמות עולם. במלחמת העולם הראשונה לבדה מיליון ושלוש מאות אלף חיילים מתים לימדו היטב, מוטב להפסיק. לשנות. לכונן דבר מה טוב יותר. כבר הפכו בתוך עצמם כמה הפיכות, לא רק זו של 1789 בבסטילייה. כבר כבשו בתאווה מעבר לים ואמללו עמים אחרים במשך מאות שנים .אבל  כבר הבינו. הודו בטעות והרפו. ניסו לתקן , ממשיכים לנסות, כמה שאפשר. לסיים חזיתות מדממות ולנהל משאבים בסדרי עדיפויות אחרים, טובים יותר. תקציבים, חיי אדם, כספי מיסים. לטובת איכות החיים של מקום אוהב חיים.גם כאן יש אבטלה, בעיות הגירה ורעות חולות. משלמים כאן מיסים גבוהים אבל הם חוזרים אל האזרח  בשירותים מקומיים נחוצים. תאטראות, בריכות ציבוריות מחוממות. תחבורה ציבורית. שמירה על נקיון . עזרה בדיור ופטור משכר לימוד לסטודנטים צרפתים וזרים כאחד. גם סטודנטים למדעי הרוח  או למחול, צילום, קולנוע, ספרות, אומנות פלסטית ומוזיקה. כאן יש מקום ממשי לתרבות. (לפעמים בדמות פסנתר חופשי ברחבה הגדולה בתחנת סנט לזר. יבוא ההלך בשער וישב לנגן אם יחפוץ ואולי כשיחזור. ומתיישבים אנשים, צרפתים או לא ,לנגן וזה מהדהד היטב בחלל הגדול). יש כאן השתתפות בהחזקת מטפלת לתינוק עד גיל שלוש. כאן שכר המינימום לסטודנט לשעה כאן הוא שכר רופא וטרינר לשעה במרפאה בארץ. גינון מטופח ושאיפה לאסתטיקה הן לא מילים גסות. תרבות פנאי אחרי העבודה ובסופי שבוע. תרבות מזון . חינוך.הכל חשוב לא פחות.. כמו שכולנו רוצים לחיות.

אני מתנחמת בכך שישראל היא מדינה צעירה וזעירה וצרפת כבר מבוגרת מאד. אולי פעם גם אנחנו נדע לחיות בחופש שוויון ואחאוּת. מדינה בה הצפירה נשמעת כל יום רביעי הראשון לחודש ,רק לניסוי צופרים. מדינה שפעם דיממה, ועוד כמה פעמים, והבריאה. ועכשיו חיה טוב. מאד קלאסי, קצת משעמם, המוזיקה האלקטרונית כאן לעולם לא נותנת בראש, הגברים הם כה עדינים שאילולא ראיתי אותם בגן השעשועים עם הילד הייתי מאמינה שהם אוהבים בנים ולא בנות. מקום בו לא צועקים ומכבדים את הפרטיות של הזולת אבל גם עוזרים כשצריך, מצטערת לשבור את המיתוס, רק בנימוס, בלי לנסות להיות חברים. זה כל כך נעים. משעמם ושָבֵע אבל טוב.  

לא נמאס כבר לקנא בצרפתים ?שאל חנוך לוין

לנו עוד יש את יתרון הים והשמש. חייבת להיות לפחות ובאמת התקווה.            אז  אָ  לֶה  זִי  . קדימה