מפוחית ואקרודיון

דברים מתחילים להתחבר . ביקור מקרי בבית של בלזאק פוגש בשוק הפשפשים של פלאס ד'אלגירה  ארגז עם כתבים שלו. וכמה שהוא כתב הרבה. אני מחטטת בין הספרים העבים ,לגעת בנייר, קוראת את הכותרות בצרפתית הרפה שלי. בלזק שכתב וכתב ושתה נהרות של קפה. כאן שוק פשפשים (מרשה דה פּוּס) הוא שוק של ממש, מסודר, ריחני, אסתטי ודי יקר. הכל פרט לפשפשים ,רוב הזמן קר מדי אפילו בשבילם ברחובות.עשר מעלות ושמש שקרנית
 

נדמה שרק כאן  עובר ברחוב גבר כושי גבוה בצעיף וורוד או אישה 
יפה באיפור  וגרביון ארוך על האופניים הכבדות של הווליב, כפי שפיליפ סטארק עצב אותם. מזכירות לי בכידון מעין גמל שלמה עירוני אפור.

כאן עירו של האקורדיון, הוא מנגן מעל לזמן. פעם אחת, בתחנת רפובליק , כשהייתי אבודה ועייפה ורק מראה תנועת המונים היה בלתי נסבל על העור הוא נגן בשקט, כמו לעצמו. הצליל שלו מזמין להקשיב ואינו מתחנף, רק מספר סיפור בדרכו. כאן עירה של המפוחית, אחותו . ליצן כחול שיער בפתח גן השעשועים. מכופף בלונים ארוכים ללבבות וצמד יונים בתוכם, שלעולם אינן עפות. 

 מאפה אחד לבקר. הבריוש, הקרואסון. החלטתי ש לכן הקלושרים והצוענים נצמדים לפינות הבולנג'ר. ביורו אחד גם הם יכולים לקנות משהו ממש טעים לאכול ,יסלח לי האל על הסרקזם. מעציב לגלות שאני נעצבת עליהם פחות .חולפת ברגל מהירה. מתרגלת  לקרקס האנושי הזה ברחובות, בפחים.

כשנדמה לי שראיתי הכל אני שוב הולכת אל הגנים הבוטנים, שם תמיד יש תנועה מהסוג הנכון. תנועת הגננים, עצי הדולב בשדרות, פרחי הפקעת המחותלים כהכלכה. שם גן החיות הגדוש חיות וצער בעלי חיים בכלובים המעוגלים  והמוזיאון לאנטומיה משווה ומוזיאון המינרלים הגדול  ומוזיאון החיות הגדול, כולם פוחלצים (הוא שווה הכי פחות). שם החממות הגדולות  ועכשיו גם לבלוב המוני של פריחת הדובדבן. פסלים ארוטיים של גברים נשים וחיות .שם קרוסלה כחולה, מפעיל אותה אדון משופם וחביב. שם עמודי הברזל מעוצבים כצומחים ורק שם  אפשר לבחור בטיול אל המבוך.  מול שער הברזל הדרומי עומד המסגד הגדול של פריז,ובו פועל  חמאם וגם מסעדת קוסוקוס נהדרת. יום בגנים הבוטנים הוא תמיד יום טוב.

קו מטרו מספר אחד הנצחי .רק בו אפשר, אם יש מזל, לשבת ליד החלון בקרון הראשון ובאין נהג, לראות איך הרכבת עפה במנהרה שבין התחנות. כמו  גלולה שקופה ומאירה במעי העיר. עשר תחנות לעבור, ממוצע של אחת לדקה. אני עומדת או יושבת וחושבת על כלום. 

אהובה עלי רשת המנהרות של תחנת המטרו שארל דה גול אטוואל. היא לוקחת אותי אל שיעור היוגה הנחוץ בהחלט. אני חוצה את הכיכר הגדולה מתחת לאדמה , מנווטת כמו חולדה עירונית בין התעלות .זה לוקח בערך עשר דקות,כשקר מוטב בפנים מאשר בחוץ .שומעת את נקישות המגפונים העיקשות שלי בחלל המואר קלושות. פרסומות ענק על הקירות מספרות מה נעשה בעיר במאה מקומות אחרים. העיר שמציעה תמיד יותר מכדי שתוכלי לבלוע. לא לעצור .בחורה עוברת קרוב לידי ,מתאפרת תוך כדי הליכה. אני מלאת השתאות, לא פחות. עולה במדרגות החשמליות  ויוצאת אל  האור באווניו  לה גראנד ארמה ,אל פאה יפה במיוחד של שער הניצחון. הוא תמיד מפואר מחדש, זה הקסם שלו.