משוטטת
העיר מודדת בגדי אביב, כבר לא קר עם מעיל אומרת אורלי וזו ההגדרה הקולעת ביותר. העיר חוגגת עם תשע עשרה מעלות ואפשרות תמידית לגשם. אצל הפלוריסט מזדקפים בכל צבעי הקשת עציצים של חרציות. אני מאמינה גדולה בחרציות. הן מסמלות את היופי הפשוט, המדויק ביותר, החף מיומרות. חרצית למשל היא היפוכו של סחלב , אבל אלו כבר דעות איזוטריות. אתמול אישר הפרלמנט הצרפתי נישואים חד מיניים ברפובליקה של צרפת. המדינה הארבע עשרה בעולם. רשימה שישראל לא תצטרף אליה גם במאה השנים הבאות. ישראל היא המדינה בה יש רק דרך אחת, להיוולד להתחתן ולמות והיא דרך הדת . בצרפת באורח קסם כולם שווים לפני החוק , אלוהים לא קשור לעניין, יהא מה שיהא שמו.
בצרפתית יש משפט נהדר: Ce que femme veut- Dieu le veut כלומר מה שאשה רוצה – בסוף גם אלוהים רוצה. מה שנכון.
יום הולדת 192 לשארל בודלר חל לפני כמה שבועות. אותו בקר מעונן כהלכה התפתח לגשום. בודלייר וודאי היה מבין טוב מכולם את הצורך לחזור ולישון אחרי שילוח הבנות אל הגן.
בפעם הראשונה שנפגשנו , בודלייר ואני, היה זה דווקא בקברו הנחבא אל האבנים, בבית הקברות היפה של מונפרנס. היכן ששמות גדולים וקברים יפים משלו גונבים את תשומת הלב. ציון קברו של בודלייר הוא בשם קטן ומוזהב ותחת אבן משותפת לכל המשפחה שאליה נולד, הקיא אותה מחייו בימי חייו ולתוכה חזר ונאסף שוב, בחוסר שליטה, עם מותו מעגבת.
.jpg)
באמצע הספיק לכתוב שירה פרועה והיה גם למבקר אומנות .התיאור התמציתי הזה לא עושה עימו חסד. בודלייר שעישן חשיש ואופיום ואהב בתאווה את פרוצתו ז'אן דובל ששלח יד בנפשו וחזר בו. ששקע בחובות והחליף דירות ומכר את כתביו הידועים לשמצה ותועבה בפרוטות. הוא דיבר בזכות השעמום (דורי מנור תרגם את זה לשממון), התאווה לחטא, חסות הלילה לפשעים, לפושעים, לפושעות. אולי הראשון לתאר את הריקבון, הדקדנס בעיר ההוללת כמפואר בזכות עצמו. התאווה להודאה בשמיטה מוסרית, לאפילה, לדראון. "אתה אחי ,כמותי הקורא הצבוע". אין אחד שלא ימצא עצמו נתפס בקלקלתו בין שיריו . רבים מהשירים נאסרו לפרסום . עם היציאה לאור של אסופת השירים הראשונה "פרחי הרע" נקנס בודלר בשלוש מאות פרנק והתבקש למחוק שישה שירים. השנה היתה 1857 ( אנ מיל ווִיט סונט סִינקונט סֵט).
היום השנה היא אלפיים ושלוש עשרה ( יותר קל להגיה,דוּ מִיל טרֵיז ) ואפשר לקנות את כל שירי הספר המטלטל הזה ,בחנות הקטנה שבספריה הלאומית העצומה על שם פרנסואה מיטראן ,במחיר שני יורו. זה מה שנקרא בון מרשה.
קצרים וצבעונים היו ימי חייו של בודלר. חיים בלב העיר, באיל דה לה סיטה. לא רחוק מהיכן שנולד ולא רחוק מהיכן שיקבר. בן ארבעים וחמש במותו. לא יותר. היה זה בודלר שטבע את ביטוי הלשון המשוטט לה פלאנר מתוך הפועַל הפשוט. לשוטט כמו בגסטרונימיה של העין. לשוטט כמו ההיפוך של לא לעשות דבר. לשוטט כדי להיחשף, להיצרב, להתחבט בתולדות הרחוב, מה שיפגוש, הלכות האדם בעיר, פירורי היומיום.
עבר זמן מה עד שנתקלתי ברחוב הנושא את שמו וחוצה את שם הרחוב שלנו. שארל בודלר פינת רחוב תאופיל רוסל.
רק אחר כך הנחתי יד על ספר שיריו המתורגם ורק אחר כך גם על כתב המקור. הצרפתית הרעועה שלי מספיקה רק כדי ללכלך, להטעים אותי בכתמי מילים מובנות. לחמוד את הצליל האפל, האסור, המתוק. הוא בכל זאת שמר היטב על משקל וחריזה. לא היו אלו גבב דברי חטא בלי סוף. חבר שלח לי את הספר "רע לתפארת" של שמעון צימר וביחד, בשולחן הקטן שליד המיטה, התקבל קוקטיל מרוכז מאד, מר לשתיה, מר מתוק. לו רק ראה שמעון צימר הספרן את מסדרונות האדומים האינסופיים של מגדל הזכוכית על ע"ש פרנסואה מיטראן, הכניסות לאולם הספרים מחולקת לפי סדר האותיות וביניהן מרחב רב מנוקד עמודי תאורה צרים, כמו עצים , נושאים אור ירוק או שלט לבן אנכי silence (סילונס).
.JPG)
רציתי, לרגל יום הולדתו ה-192 לעצור במקום בו נולד, בלי שום סיבה טובה באמת. לראות האם נותר דבר מה. הבית עודו עומד על תילו 13 rue hautefuille, ברובע השישי. אבל גשם בלתי מתפשר טרפד את התוכנית. אחר כך, כמו מעצמו חלף היום,הזמן הנוטה לחלוף. מי יודע, אולי היום..
תגובה אחת