בננות - בלוגים / / בפעם הראשונה זה קרה ברובע השלישי
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

בפעם הראשונה זה קרה ברובע השלישי

 

בפעם הראשונה זה קרה ברובע השלישי. פארק דה טמפל, גינה ציבורית רחבה ומזמינה. ריאה ירוקה היא לא דבר של מה בכך בעיר גדולה .הרגליים מוליכות מעצמן להיכנס, מקום שקט, המון ספסלים, תחושה של סוף מרדף. לגן הציבורי תמיד יש קצב משל עצמו. ובגן הזה יש גם בריכה רחבה, ברווזים, כמה פינות  משחק לילדים, הם מחלקים אותן לפי גילאים כאן. אני מתמוגגת. תמיד יש טיפוס אחד מפוקפק בגינה אבל לרוב התחושה כאן בטוחה. לכל גן יש השומר שלו והצרפתים קנאים מאד לגינון שלהם. אני מחשבת מתי אבוא לכאן שוב עם הבנות, אולי באיזו שבת או ראשון אם מזג האויר יחזיק מעמד, כבר תחילת נובמבר. שלט אבן ישן , כולו צרפתית מיותר לציין, משך אותי אליו לקריאה. אני רגילה לא להבין אבל העיניים בשלהן, מנסות, ממשיכות לרוץ על הטקסט מעצמן. שמות וגילאים. קטנים כל כך. זו רשימה של ילדים.שמות צרפתים כל כל. הרשימה מתחילה בשתי אחיות בנות שנתיים וארבע. בת השנתיים מצוינת בשמה ואז המספר 2. אחר כך שמות נוספים רבים רבים. ויש גם תינוקות ממש. המח מבין .הבטן הרכה חוטפת בעיטה. העיניים עוזבות את השלט מתרוצצות מסביב לגן. בתים  גבוהים, אופיניים לעיר, ישנים כל כך. דבר בוודאי לא השתנה. לא שם הרחוב, לא מראה הבתים.החנויות סביב מתהדרות בוותק  שלהן, זה רשום על השלטים. מי עמד  בבקר ההוא לצפות מבעד חלון הראווה? אפילו הגינה הארורה, הגינה עצמה נבחרה כנקודת איסוף אזורית כיון שהיתה ידועה לכל. המקום הטבעי לבוא אליו עם ילדים. מתי הילדים הבינו? הרי היו להם שמות צרפתים. זה מעיק עלי. ודאי חשו חלק הומוגני כל כך מצרפת, מהעיר. התלבשו בבגדים האופייניים, התהדרו במנהגי המקום, במשחקים המקובלים. האם היה שקט יותר בסוף אותו היום? השכנים הנרגנים הגרים בסמיכות לגינה, יכלו לנשום לרווחה .לישון בשקט סופסוף.



בפעם השניה זה קרה במוזאון מן המניין. מוזיאון לאומנות דקורטיבית ולאומנויות היפות ברובע השמיני. החלק העשיר והשבע של העיר. בתי מידות, שדרות רחבות, מתוכננות בקפידה לפי דברו של האוסמן, ארכיטקט החזון המגלומני של העיר כפי שהיא כיום. טבעי שדווקא פה יעמוד הבית (הוטל דה קומנדו) של בנקאי עשיר, אספן  נלהב של אומנות המאה השמונה עשרה. שלוש קומות רחבות, אסתטיקה מוקפדת בפרטים מהשטיחים ועד הנברשות. נראה שכל  פריט ריהוט כאן הינו בעל היסטוריה מפוארת משלו ואכן מדובר בשכיות חמדה. ישנם דברים יפים כל כך שאפילו עין בורה באומנות כשלי , יודעת לעצור ולהתבונן. להתבונן בקפידה, בליטוף. ללטף במבט ולחמוד בתשוקה. כמה טוב יכול להיות לחיות כך. כשהכל עשוי על מנת לענג ,ביד אמן, לשמח את החושים. שולחן  פינתי קטן מידה, עשוי עיטורים שקועים של עץ בתוך עץ. עשרה סוגים שונים של עץ  מוטבעים כשושנה במרכז השולחן: אדר, אגס, אלון, אגוז, דובדבן, מהגוני ואלו רק המחצית. אני עוברת בהשתאות מחדר לחדר. דווקא המקומות הפחות צפויים שובים את הלב. מסדרון קטן עם חלון ענק אל הגן. חדר שמירת  כלי ההגשה , הפורצלניים של הארוחות. הם מעוטרים  במרכזם  בציפורי יער, בסיומת מוזהבת של השוליים ובחתימת הצייר על כל צלחת. איני מצליחה להתיק עיני מהציפורים הללו. ציפורי הצלחות. ויש כמובן גם כלי תואם לרוטב,
קערות מרק, צלוחיות קטנות,
קערות לקינוח. ככל שעולים בקומות נעשים החדרים אינטימיים יותר. חדרי הרחצה, השינה, חדרי ההסבה הלא רשמיים. תחושה חמימה של אינטימיות עם המקום. כך זה בוודאי מרגיש להתעורר כאן בבקר. כך זה יכול היה להיות. האם הפנטזיה הזו מתרחשת בראשו של כל מי שמבקר כאן? האם כל אחד מדמיין עצמו בנעליהם של דרי הבית הזה, ולו לרגע? בחדר קטן, שאינו מאפשר חיבור ליתר הקומה, מוצג תרשים של העץ המשפחתי. שם הסב מוכר לי וגם שם אב, משהוזכרו במדריך הקולי האישי. היו גם בן ובת. הבן נפל במלחה"ע הראשונה אבל לבת היו ילדים, אלו הנכדים אם כך. היו גם בני דודים. השושלת כולה נעצרת בבת אחת. לרגע זה נראה כה מוזר .אין הסבר רק תאריך. מרץ 1942.


בימי שישי שומרת המשטרה על הכניסה לבית הכנסת, היכן שממוקם הגן היהודי .הבנות לא שואלות למה. כל כך הרבה דברים נראים להן מוזר, זה בוודאי נתפס כדבר מוזר נוסף. זה מרגיש כאילו המשטרה מושכת הרבה יותר תשומת לב למקום כעת. הבניין עצמו נראה אפור ושגרתי על פניו וצריך להתקרב את הגדר ולהתבונן היטב כדי לזהות מגני דויד על הקיר. אני מנשקת אותן ומחבקת אותן ויוצאת. פעמון הכנסייה הסמוכה  מצלצל בחוזקה ושוטף את הרחוב. השעה תשע בבקר. היום הזה צריך לחלוף בשלום, עם קצת מזל, כמו כל יום. אני מגדילה את צעדי כדי להגביר את הניתוק, את ההכחשה. אם לא אחשוב על זה- דבר לא יקרה. אני חייבת להתערבב בענייני היום.

בפעם האחרונה זה בא אלי מאחור. שחקתי עם הבנות במחבואים. האחת עצרה לספור ואני חיפשתי מחבוא עם השנייה. "אנחנו חייבות למצוא מחבוא מהר" היא אמרה לי ואני מחשבת ביחד איתה, איפה אפשר, איפה לא יגלו אותנו. זיכרון קולקטיבי עתיק שלא ידעתי שיש בי מרים את הראש. להתחבא ומהר. איפה נוכל להתחבא פה. ואם אצטרך לשאת אותה בשתי ידי כמה זמן אוכל. היא כבר כבדה בשבילי. ואם אצטרך לשאת את שתיהן, כמה אוכל להרחיק. היכן אפשר פה באמת להסתתר. אני חייבת לצאת החוצה מהמחשבות האלה, אני אומרת לעצמי כמעט בקול. לנתק את אחיזת השד מצווארי. זה רק משחק עכשיו. עכשיו זה רק משחק.

בצהרי שישי אני מתגלגלת עם הבנות בעיר, הגן היהודי מסיים מוקדם. אנחנו מגיעות בשיטוט ממוקד לגן השעשועים של פורט דה ארסנל ואחר כך לגן המחודש בכיכר סולי. ילדים צרפתים בהפסקת צהריים משחקים בגינה. הבנות בנעלי עור שחורות מהוהות על גרביון צמר והבנים במכנסים עם טלאים של עור בברכיים, טלאים של עור במרפקים וכובע צמר שמוט. אני מצלמת ומביטה .אם הייתי מטה את התמונה לשחור לבן זה הרי היה נראה בדיוק כמו אז. פריז, העיר שהעבר בלא וכי כל הזמן מהדהד בה, במאה פנים. 


בהוטל דה ויל מציגה עד סוף החודש תערוכה אודות הרזיסטנס. בצדו השני של בניין העירייה מציגה תערוכה של הוט –קוטור (אופנה גבוהה גבוהה) .התור אליה ארוך ומתמשך מאחורי סרט אדום ושני ז'נדרמים  שומרים בכניסה. לתערוכה על הרזיסטנס אין תור בכלל. היא משתרעת על שתי קומות ומסודרת כהלכה, הרבה תמונות, מסמכים, מניפסטים שהודפסו בחשאי ונתלו במחתרת. הבנות מתרוצצות ואני מנסה ללכוד דבר מה. מחריד עד כמה פריז דומה לעצמה. אותם המונומנטים, בתי הקפה, הרחבה הגדולה מול בניין העירייה. הלוואי והייתה נראית אחרת, מופגזת, פצועה, מדממת. פריז תחת משטר הכיבוש דומה מדי לעצמה. הלוואי ודבר מה היה משתנה כליל. מסמן קו ברור בין אירופה של אז ועכשיו. מנחם , מפצה, מבטיח ששוב זה לא יוכל לקרות. (מאז המלחמה  אגב צרפת לא שומרת שום רישום על דת ומוצא של אף אחד מאזרחיה. יש זהות אחת  לכולם הקרויה צרפתית). תמונת פנים ופרופיל  של ז'אק בונסרג'נט. אני זוכרת את השם הזה. בקן חמש של המטרו לכיוון צפון יש תחנה הנושאת את שמו. הוא היה הפריזאי הראשון שהתנגד בצורה פעילה לכיבוש הגרמני ושילם על כך בחייו.הראשון מתוך מאות יש לציין. היה מהנדס אזרחי במקצועו.  בן עשרים ושמונה במותו. הוא הוצא להורג ביער וינסנס (Bois de Vincennes). התחנה האחרונה בקו המטרו מספר שמונה שלוקח אותנו חזרה עד הבית, כמעט מדי יום.

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג