משוטטת
לפעמים העיר מוליכה אותי שולל. איני מוצאת את מה שאני מחפשת, הולכת וחוזרת על צומת הרחובות הממשי כפי שהוא מסומן לי במפה המקומטת. חסר המספר או חסרה הדלת המתאימה. איש לא מכיר או לא מבין מה אני בעצם מחפשת. אחרי כמה פעמים גם אני כבר לא בטוחה. לפעמים אני מגיעה אל קצה העיר מלאת כוונה והמקום סגור, דווקא ביום שלישי כשכל האחרים כבר פתוחים מחדש אחרי האתנחתא של יום שני. לפעמים הם סגורים שני ושלישי ביחד, להתאושש מתחילת השבוע ואני לא ידעתי. אני מוצאת את עצמי בצד השני של העיר ללא תוכנית חלופית, חצי יום כבר עבר. נגיד בדרום האפל של הרובע הארבע עשרה, תחנת רכבת גדולה ורחובות קטנים על סף ייאוש. או בפאר המוגזם של מערב העיר ברובע השש עשרה. מה עכשיו?
.jpg)
כשנגמרות התוכניות מתחיל השיטוט או כשמתחיל השיטוט נגמרות התוכניות. זה לא אותו הדבר. אני מתייעצת עם השעון כמה זמן נשאר לי ללכת לאיבוד ומחשבת מסלול מחדש. בשעה מסוימת אצטרך איכשהו לחזור מכאן הביתה, לאסוף את הבנות. אבל בינתיים אפשר. לאף אחד לא אכפת מה אני עושה או לאן אני הולכת. בדידות זוהרת או חירות מוחלטת לכמה שעות. אני דוחפת את המפה המקומטת אל התיק ופוקחת מחדש את העיניים ומתחילה ללכת ברחוב לה פאסי רק בגלל שיש לו שם יפה או פונה אל סמטה קטנה כי היא שם. קולטת שברי מילים, חלק ממשפט שאומר מישהו בבית הקפה, לא אליי. אני ממשיכה וחולפת. נכנסת אל רובע שלא שמעתי אודותיו אבל אולי נעים להכיר.
אני מגלה כיכר קטנה, עקומה, זרועה בנרקיסים. בית קפה מעגלי פרוש סביבה במיקום מנצח. מעבר לכביש יש מרתף יינות, כך קוראים כאן לכל חנות יין, אבל הוא מחזיק בחלון הראווה גם יינות בני מאה שנה ויותר. האם הם עדיין טעימים לשתייה? בכולם מצוינת השנה, אפשר לזהות את חתימת העט הנובע על התווית , כבר דהויה. אחר כך בהמשך הרחוב אני מתגלגלת עם יותר מזל משכל אל הבית של בלזאק. עדיין עומד על תילו בסבלנות, בתוך חצר ירוקה ושקטה. בפנים שולחן כתיבה עשוי עץ מלא ובחדר עומד אור חלש. נורה אחת בלבד של 30 ווט מסמלת את אור הנר היחיד שלאורו כתב. מספרים עליו שהיה כותב שעות ארוכות ברציפות ולוגם נהרות של קפה. כוס הקפה האהובה מקרמיקה אדומה גם היא עוד שם. בחדר אחר של בית הקרקע מכסה ויטרינת זכוכית את כל הקירות. בתוכה נתונות בזהירות גלופות הדפוס של הציורים שאיירו את ספריו. לכל הדמויות כעת פנים ושמות. נדמה שאפשר להביט בזה בלי סוף, ריבוי הפרטים הזעירים בכל ציור. הקומדיה האלוהית כפי שהיא מצטיירת באנשים הקטנים, במעשיות היומיום שלהם ,בבגדים שלבשו ,בתפקידים שהם ממלאים. אלו רגעים שקטים ומלאי השראה של אהבה לספרות שהיא בעצם,סליחה על הקלישאה, השתקפות של החיים. אני נזכרת בחברים בארץ ששותפים לאהבה הזו, לעט (כן, העט שבאה טרם המקלדת) ולספר, ומתגעגעת.
לפעמים נדמה לי שהעיר ראתה כבר הכל .זו רק אני שמשוטטת בה ומגלה פיסה פה, זעיר שם, עד שיגמר הזמן שלי כאן. מנסה לאחוז בשולי שמלתה, שמלת הבטון המתבדרת והיא כבר במקום אחר בזמן אחר. פתאום שלג לכמה ימים פתאום גל של פריחת נרקיסים בגנים. העיר היפה מכולן , כבר כתבו אותה, אהבו אותה , חיזרו אחריה בכל דרך. לפעמים היא נעתרת , מתי שמתחשק לה ולפעמים לא.. גשום או סגוּר או חלף מזמן. פעם אחת ברחוב סנט פול ראיתי אישה לא צעירה עומדת מול חלון ראווה של חנות ספרים ובוכה. לחנות קוראים "מריצה אדומה" (על שם שירו של ויליאם קרלוס ווילאמס) והיא מהחנויות המעטות בעיר המחזיקות ספרות באנגלית. הנה היא נסגרת . האישה עומדת שם ודומעת לעצמה ולא מאמינה ולא מתנחמת. רגע כזה ,פעוט, שכולו חמלה, רגע אישי ברחוב קטן ברובע הרביעי, כזה בדיוק העיר עוד לא ראתה.