אביב

מדברים על אביב. בחנויות הבגדים כבר מבטיחים חולצות קצרות ונעלי סירה. השלטים אומרים Printemps  אבל אביב איִן. פסטיבל האביב נחוג בבתי הקולנוע אבל בגינות הציבוריות, מרימים  את ראשם רק נרקיסים הדורים. העצים  הגדולים מגדלים ניצנים ראשונים היכן שעמדו כל החורף גדמי הענפים. אבל רק ניצנים זהירים ועלים איִן.

אולי כך נראה האביב בעיר שבאמת מבחינה בין ארבע עונות. אולי האביב הוא רק רמיזה ,הבטחה לחוֹם ולירוק שיבוא אחר כך. שקדיה אמיצה אחת פורחת בתוך גינה ציבורית השרויה עדיין בערום. בקר אחד עם שמש ללא עננים ושתים עשרה מעלות. לא יותר. אבל שמש בכל זאת, ולא גשם, ועליה קלה במד המעלות.

בשתיים-עשרה מעלות כבר לא צריך כפפות ברחוב . ובבית, אפשר לפתוח סדק חלון לאוויר של הבקר ולטפל בזריזות בעציץ של הנרקיסים והגרברה. להסיר עלים יבשים, להוסיף אדמה, להשקות קצת ולסגור.

אני לא מצליחה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שלא לבשנו מעיל. נדמה שתמיד לובשים כאן מעיל, אפילו באוקטובר כשרק סתיו, קריר מספיק לכדי מעיל דק או למעיל גשם. יש להודות על האמת, העיר הזו אוהבת מעיל ומגפונים ,צעיף ומטריות. אבל בעיר קרה אפשר ללבוש תחתוני תחרה מתחת לבגדים .אפשר ללבוש איפור על הפנים ולהיות יפה בגלוי.

האור כאן רך, לא מסמא. הוא נהדר בכל שעה לצילום ונעשה וורוד חלבי בשעות אחר הצהריים המוקדמות. נדמה שהכל נעשה יפה יותר, חגיגי, סלחני. אני חייבת לצאת לשוטט. לשאוף את המַה ,לתפוס בשתי ידיים את מה שאי אפשר ופזור כאן בשפע ברחובות. עוד קצת סבלנות והעיר היפה נעתרת. בוֹן פֶט אומר לי שכן יהודי בכניסה לבניין ומכוון לפסח. בון וויקאנד אני עונה ומתכוונת לומר שבת שלום.

מתחוורת לי ההכרה שבעצם לא רואים כאן חרקים. זבובים, נמלים, יתושים, עכבישים, שממיות. שלא לדבר על ברואים גדולים יותר; חתולים, עכברים, חולדות. קר מדי ובחורף האגמים קופאים ונדמה שאף אחד לא מצליח לשרוד. זו הכרה מוזרה למי שמגיע ממדינה בה כל השנה כמעט ימי חום. בה החרקים אפילו לא לוקחים את החורף ברצינות. ואז  אני חושבת על כל הצוענים הפזורים כאן ברחובות, אביב או לא