אדון צפרדע עם שעון זהב

לעיתים רחוקות זה קורה, כל דבר נופל למקומו בשלווה. יום ראשון בוהוריים, העיר מתעוררת להט, מפהקת, נינוחה. אני משוטטת עם הבנות בעגלה. אומנם אפור היום אבל לא יורד גשם וגם לא קר. הבנות לא מבקשות דבר בלתי אפשרי , רק קרפ שוקולד או סיבוביים על הקרוסלה. אני נעתרת. על המדרכה מנגן איש באקורדיון ומפוחית מנגינה המכמירה את הלב. ביום שכזה יכולה לבוא שירה.. אינני רעבה ואינני צמאה ולא עייפה ואינני ממהרת לשום מקום כי שום דבר לא נקבע. חופש מוחלט לשוטט בעיר ואני מתבוננת בה בסקרנות של מתחילים, עדיין באהבה של פעם ראשונה. אחרונת האורחות לעונה חזרה אתמול לישראל וניר נסע והנייד שלי לא מטרטר. כל התנאים מתקיימים, ברגע מתואם אחד והנה היא חמקמקה ומתוקה, שלווה.

פריז, אסקפיזם מתוק. בשדרות Beaumarche פרוש היום שוק הפשפשים הגדול, איזו הפתעה. הוא מתארח כאן רק אחת לכמה חודשים או ליתר דיוק רק ארבע פעמים בשנה. לקרוא לו שוק פשפשים זה קצת להמעיט מכבודו. אומנם החפצים ישנים למדי וגם משומשים אבל שמורים לשוק ניקיון הדר וכבוד. הכל מסודר היטב היטב על המדרכה. הרהיטים העתיקים יוצרים פינות קטנות משנות השבעים, משנות השלושים , מלפני מאתיים שנה. נברשות קריסטל נוצצות נתלות מתקרה מאולתרת. המוכרים בדוכנים ססגוניים לא פחות מהמרכולת. זו בכובע נוצות יען , זה במקטורן סגול ומשקפי קרן עבים.

פייר בומרשה מחייך לעוברים ושבים ממרומי פסלו דווקא בשדרות סן אנטואן בואך למארה ולא כאן. הוא התפרסם בשל כתיבתו ומחזותיו (הספר מסיביליה, נישואי פיגארו ) אבל התפרסם לא פחות גם בשל מעללים אחרים. כדאי לקרוא אודות עלילות חייו הפתלתלות בשלהי המאה השמונה-עשרה ולו רק בויקיפדיה. היו אלו חיים סוערים בשנים סוערות. לפעמים נדמה לי שפריז ראתה כבר הכל . כל זה קרה כאן, כל כך קרוב והנה אני  צועדת עם העגלה בשלווה גדולה מאתיים וחמישים שנה אחרי. לא זקוקה לדבר בעצם אבל מחפשת בלהט אוצרות. להתאהב עד כלות בדבר מה.

צלחות מעוטרות, כוסות יין  מחבל אלזס בעלות רגל זכוכית דקה וירוקה, כפיות עשויות כסף , מפיות עשויות תחרה. Art  de  la table הם קוראים לזה כאן . פנסי צד של מרכבות סוסים. מסגרות עץ גדולות בדוגמאות פרחים  או  בדוגמא מוזהבת ממתינות מחדש לתכולה. מאפרות גדולות בעיר החובבת עישון בכל ליבה. שטיחים פרושים זה לצד זה. מראת גוף על מסגרת ברזל צרה. סמוך למדרגות תחנת המטרו פינת טואלט קטנה. מברשת שיער עשויה כסף ומראה קטנה תואמת. של איזו מדאם? מאיזו תקופה? מאיזה חלק של העיר? היכן  היום היא קבורה? מחשבותיי נודדות אל בתי הקברות היפים של העיר. מונפרנס החובק אליו את בודלר , פייר לשייז החובק את בומרשה. עצי הערמון הגדולים , שלוות המצבות המפוארות. אפילו המוות כאן הוא קום איל פו, כמו שצריך.

 שולחן מתכת קטן, כאילו צץ משום מקום מתכבד בקנקן יין אדום, באגט חתוך לפרוסות וצלחת גבינות הגונה, מסריחה כראוי. ומי סועד עליה? אחד המוכרים בדוכן מגיע גם הוא משום מקום ומתיישב. עכשיו שעת צהריים ועל ארוחת צהריים הגונה לא מוותרים גם ביום של שוק. אני עוצרת להסתכל בעגלה והבנות ישנות. עכשיו זו גם שעת החסד שלי. אני מתיישבת לא רחוק ממנו לצד שולחן מתכת משלי, מצמידה אלי את העגלה, מכסה היטב בשמיכה. עכשיו השוק פרוש כולו מולי ואפשר לבהות לרווחה.השלל היומי עד כה מהשוק כולל אוסף אקלקטי למדי של מוצרים. את כולם הייתי פשוט חייבת וכמובן נקנו במחיר מציאה (נניח).מפת שולחן מעוטרת בסוסים, פסל עץ  של אדון צפרדע אוחז שעון ולבוש בקפידה, עוגת שושנים במילוי ריבה מפירות אדומים ועציץ אחד של נץ חלב (טל התעקשה!).ניחא

שדרות בומרשה ראויות לביקור גם בימים אחרים. הם חביבות עלי דווקא בגלל שאין בהם שום אטרקציה מובהקת או יומרה מיוחדת. אלו פניה האמתיות, נטולות האיפור, של העיר.בשתקנות ונאמנות הן מובילות את ההלך מכיכר הבסטיליה לכיכר הרפובליקה ואפילו מאבדות את שמן ומתחלפות לדבר מה אחר, אבל הדרך..הדרך היא העניין. יש רצף חנויות נהדר של צילום, ביגוד יד שנייה, ביגוד יד ראשונה נפלא לגברים , חנות אופניים. יש כיכר זעירה הכוללת  ערוגת-גינה עטופה גדר ופסל אישה ענוגה וספסל עץ אחד לשבת לצד שני אלה. יש אומנות רחוב מקורית מתחלפת תדיר על הקירות וזה בניגוד גמור לבניינים עצמם המגונדרים ומסולסלי מעקות במיטב המסורת. יש שני בתי קפה שווים לפחות. האחד בוהמייני גמור בשם la cantoche והשני מעוצב עד אובדן חושים ובכל זאת שווה ביקור (כי הוא חלק מחנות קונספט נהדרת )בשם merci.יש בולנז'ר אחד מצוין עד לא חוקי עם תור נצחי משתרך עד קצה המדרכה. כשנגמר הזמן וצריך לחזור הביתה או מתחיל פתאום גשם זלעפות ושוב את בלי מטריה, קו 8 הסגול של המטרו פרוש ממש לכל אורכה של השדרה. רק לרדת אל בטן האדמה ולהעלם שוב בהמון האנונימי.