משוטטת
זמן מוזר, זמן הנסיעה במטרו. הרכבת מכרסמת במעי העיר, מתקדמת באפלה תמידית, ממהרת. גם כשיש לי הרבה תחנות לנסוע אין בי די השלווה לשבת לקרוא (בהנחה שיש מושב פנוי, תלוי בקו ותלוי בשעה). במקום זה אני בוהה בנוסעים האחרים, קשה שלא. נעליים מכל מיני סוגים, פנים, מעילים, תסרוקות. אם יש בחור יפה העיניים נתקעות בו. לא דרוש הרבה כדי להתאהב, יש לי חולשה לתסרוקת הסמי-ארוכה הזו ,מעיל צמר ועיניים רכות. בתחנה הבאה הוא יורד. לפעמים נכנס צועני עם אקורדיון מנגן את אידית פיאף. כמעט תמיד יש תיירים בקרון. אמריקאים אפשר לזהות מיד. הם בולטים כל כך, גדולים ורועשים עם תיק גב ונעלי התעמלות. תמיד יש גם יפנים. יפנים אוהבים מאד את פריז. הרבה באים להתחתן כאן משום מה. תמצאי אותם מצטלמים ממול הנוטרה-דאם או הסאקרה-קר ולפניהם צלם נותן הוראות ביפנית חרוצה. עוד אפשר למצוא אותם עומסים שקיות יקרות ממותגות. הרבה לואי ויטון.
תמיד יש בקרון גם שפה אחרת שאיני מצליחה לזהות. הרי זו העיר המתויירת ביותר בעולם, עד גבול הקלישאה. רואים כאן אנשים מכל המינים ובכל הצורות. כולם רוצים לבקר בפריז לפחות פעם אחת. להצטלם באתרי החובה, לומר בונז'ור בכניסה לחנות. בסתר ליבי אני תמיד קצת מצטערת בשבילם. אין סיכוי לראות את העיר בחמישה ימים, קשה למצוא מקום לעשות פיפי , יקר ונראה שעדיין הכל מדבר רק בצרפתית. בפעם הראשונה (והאחרונה לדעתי) שעליתי את ארבע מאות המדרגות לתצפית ממגדל הנוטרה דאם מצאנו עצמנו במעלה מדרגות האבן הימי-בינמיות ,צרות ותלולות, איש אחד באחוריו של השני. כל אחד מתנשף ומקטר בשפה שונה בעליל. היה זה מגדל בבל אמיתי, שעל שפת הסן.
עם העברית כדאי להיזהר. על אף שמדובר בשפת מיעוט מבוטל באוכלוסיית העולם כאן ושם ובהרבה פינות מבינים עברית. לפעמים מדברים קצת , לרוב סתם מזהים. כיוון שאני מדברת עברית בקול (שלא לומר בצעקות) עם הבנות-אני נתקלת בקשת של תגובות (אף פעם לא תגובה רעה או מעליבה ,אגב) . זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. הרי היהדות הפריזאית הוותיקה מדברת צרפתית וישראלים יש לא מעט אבל בפרוש לא הרבה. ובכל זאת העברית ממש לא זרה כאן.בפעם הראשונה שגיליתי את רשת חנויות SABA למאכלים ים תיכוניים נפלטה לי קריאת שמחה בעברית: חלווה! חלווה! חזר אחרי הגבר שעמד לידי. יש כאן כל מיני טעמים, הוסיף במבטא נוטף צרפתית. לפעמים כשאני מלווה את הבנות עם הגן אני מדברת אליהן כמו לשאר הילדים בצרפתית. אפילו מילים קצרות כמו "הולכים" או "לעצור" או "בזהירות" מרגישות מוזר מאד. לא לשווא מדברת האם עם ילדיה שפת אם.
אנחנו מוזמנים בשבת אחה"צ אל בית של חברה של הבנות מהגן היהודי (בגן היהודי, למען הסר ספק, מדברים צרפתית אבל יש גרעין של כוונה טובה בעברית). אל הבית מוזמנים עוד כמה זוגות ישראלים. אחד כאן כבר עשרים שנה. השני כבר עשר. אפשר לראות את הפריזאיות דובקת בהם, בתסרוקת, בקו המשקפיים , בבחירת הביטויים. המילה כבר עולה בראש קודם כל בצרפתית. עד מתי ממשיכים לקרוא להם ישראלים? אני תוהה. האומנם לתמיד? כולם מדברים על הגעגועים. בעיקר למשפחה, לחברים. אומרים ששם זה הבית, אין ספק בזה. אבל לא בטוח שהם חוזרים, כלומר לא ברור מתי. המארח מוציא בגאווה פיתות דקות ולָבַּנֶה שהוא מצא אצל היוונים ברובע העשירי. אני מודדת על עצמי את המחשבה האם הייתי נשארת לגור כאן לתמיד? נראה לי שלא אני עונה .אבל עצמי ממשיכה ,אולי רק עוד שנה?
בינתיים על רצפת העץ הילדים משחקים בסביבון שחילקו במפגש של הבית הישראלי, עוד בחנוכה. כאן כותבים על הפאות שלו : נס גדול היה שם
כשנעשה כבר מאוחר אנחנו מודים למארחים בשתי נשיקות , אחת על כל לחי. נוהל מעילים וכובעים, יוצאים מהדירה ואחר כך מהבניין. כשנפתחת בזימזמום חשמלי דלת העץ הכבדה הנה מתגלה שוב בפתח פריז. אני מחשבת מסלול מחדש. אויר קר,זר ורענן שוטף את הפנים.
