לא קוקאין, לא אבקת סוכר

בקר טוב .הקסם הלבן בא. זה אחד המקרים שתמונה תעלה על כל תיאור וטוב מתמונה מראה העיניים. העיניים ממצמצות חוזרות ונפקחות אל היופי. לבן כל כך. בוהק ממש. הרחוב כולו לובש את שמלת השבת של חנהלה. המדרכות המטונפות ,האופניים בחניונן , המכוניות , קרטון שנשכח, הכל לבן וצח. יש לשלג כח מנקה, מטהר ממש. אם קר מספיק והלבן הזה מצטבר היטב, אז דבר לא נשאר חייב. גם עמודי התאורה, העצים החשופים, הגגות המגוחכים, הכל לבן. והלבן הזה סוטר לאפור הקבוע ונוצרת אוירה של קסם אור או חג וגם שלווה. אני פותחת חלון.

אין לי עוד הרבה ניסיון עם שלג. פעם אחת הוא החל לרדת בדיוק בצאתי מהדלת. פתיתים, חתיכות צמר גפן כאלה, קלות מאד. הן מצטברות כמו נוצות ששוחררו מכרית פוך. בשיער, במעיל, על התיק, על הכפפות. מפתיע עד כמה שלג איננו גשם. קל ושקט ולא רטוב. מה עושים כשיורד שלג? פותחים מטריה?

 פעם אחת, הפתיעו אותי פתיתים בזוית העין דרך הזגוגית. החלונות כאן גדולים ובקומה הרביעית אין הרבה שינוי בנוף .פתאום אחד ועוד אחד, מציצים פנימה אל החדר, כאילו במקרה. הם קלים ולכן לא ממהרים ליפול. אני מתפנה אליהם מהספר, הי שלום. קוראת להם פתיתים ומרגישה קצת אי נוחות, אני יודעת שכל אחד מהם הוא אחר. מיוחד במינו.

לצאת אל שלג טרי זה דבר רך מאד, בתולי. דריכה במלוא המשקל בתוך שלג היא דבר חרישי. קול הצעד איננו נשמע. גם לא נפילה. השלג אוסף וקובר תחתיו. אני לומדת. וגם, בכל שלג יש  משהו מן הקרח וזה מחליק מאד מאד. וקר.

נראה שהנתרמים הגדולים ביותר הם העצים. קודם עמדו בשיממונם העירום, בשתיקה חומה, דקת ענפים ומדכאת. ועכשיו על כל ענף וקצה ענף נוספה שכבה לבנה עשירה. מתקבלת קומבינציה מנוגדת ולכן מעניינית. החום הכהה מול הלבן המוחלט. הסטריליות של השלג מול החיוּת של העץ, האורגניוּת שלו. חום וקור או חומר הבערה ומה שמכבה אותה.

לא כל שנה יורד שלג בפריז ובטח לא שלג שכזה כמו עכשיו, סמיך, ממשי. אני מחשיבה עצמינו בני מזל לחוות כאן חורף שכזה, אמתי (על אף השפעת שהקדיחה אותי כראוי) . נחמד לגלות שהפריזאים מתרגשים למראה השלג כמו הירושלמים ולא לוקחים אותו מובן מאליו. יוצאים לחגוג אותו, לבנות איש שלג        (Bonhome  הם קוראים לו ), לזרוק כדורי שלג, לצלם בנייד. זקנה אחת מנסה לדבוק בשגרה ומתעקשת לגרור את עגלת הקניות השוקעת שלה אל השוק. השוק הגדול, מיותר לציין, פתוח ויפה כרגיל.

 כמה שעות אחר כך אני מגלה : שלג עירוני נחרב בקלות, תחת תנועת האנשים והמכוניות. ממעטה עבה הוא נרמס לדק ואז למלוכלך, אפור, בוצי ומימי. הוא מסיים לצד הכביש כשלולית איימתנית. מוות לא זוהר.

אבל בלילה, שוב הכל מתכסה מחדש. הזוהר הלבן, הבוהק, מכסה כל פינה. הרחוב המוכר, השדרה נראים אחרת בעליל. הכל מצטייר בקוים רכים ובצבע אחיד.היום קר יותר והשלג אינו מוותר ונמס. למעשה הוא לא מפסיק לצנוח, למלא את האויר ולהערם. סוף השבוע עכשיו ומי שאינו מוכרח אינו יוצא מהבית, כך לפחות נדמה לי. הרחוב שקט כל כך ,ללא תנועה פרט לכלבים בטיול יומי ואיש אחד שמנסה לעשות סקי באמצע הכביש. טל שואלת אותי האם עכשיו ,כשהכל לבן,זה חג המולד. חמודה כל כך ומעוררת בי תמיד חמלה אדירה בניסיון שלה לתת סדר בדברים, במציאות המוזרה, כאן בצרפת. אבל טל אוהבת מים ולא אכפת לה באיזה מצב צבירה הם. היא אוהבת מאד את הים אבל גם שלג זה נהדר.