משוטטת
אחרי שפעת או לה לה ושבוע של דיור במיטה, הגיעה העת לצאת מהבית. להיזכר שאני בין החיים ועדיין בעיר המחשיבה עצמה בתור היפה בעולם. ברור לי שקר מדי ושאני עוד די חלשה ומאידך שקופת האוצר די מדולדלת לקראת סוף החודש וכדאי להמעיט ככל האפשר בהוצאות. אז קניות ירדו לעת עתה מהפרק (לצערי, כי ההנחות כבר מעוררות אנחות ) וגם שוטטות בכל מיני אזורים של העיר שעוד לא הספקתי לחקור כיאות (באמת קר! ינואר לא מוותר).
אני בוחרת ברובע השמיני. ליבה של פריז "האמיתית" ,אם יש דבר כזה. שם הבניינים מסולסלים ומתולתלים במיוחד והגברות נעות על עקב דק עטפות פרווה עבה. שם בית האופרה המיתולגי, כנסיית מדלן האדירה, שם פזורים סניפי התפנוקים של מעדניית FUCHONובסניף של הסופרמרקט יש מקרר נפרד לקוויאר מכל העולם. הו, פריז של הקלישאה, את באמת חיה וקיימת. איך אפשר שלא לחמוד אותך? ובתווך כמה יפנים מעריצים, חמושים באמצעי צילום (זה כבר משוכלל דיו כדי להטיס לווינים מה שהם מחזיקים שם, אבל לצורך אימאז' התייר נקרא לזה מצלמה).
הרובע השמיני נחשב רובע "מודרני" יחסית, שהורחב ונבנה מחדש תחת שרביטו של האוסמן, מתכנן העיר המיתולוגי אי שם לפני 150 שנה. גיליתי אותו בצורה יזומה כשנסעתי לשוטט בו בעקבות עלילות משפחה יהודית כפי שתוארו בספר הנהדר "הארנבת עם עיני הענבר". יש בו פארק נהדר (פארק מוֹנסוֹ ), כמה מוזיאונים מצוינים ופחות מוכרים (מוזיאון קרמושי לאומנות אסייתית, מוזיאון ניסים דה קומנדו ).יש בו הרבה מהקסם הפריזאי שאי אפשר לשים עליו את האצבע, בתי קפה יקרים, שווקים קטנים, מעט אטרקציות תיירותיות "גדולות" והוא ממוקם במקום טוב באמצע. כלומר בקו ישיר מתחנת המטרו תחת הבית שלנו.
הפעם אני בעקבות תערוכה מסקרנת אודות ההשפעה היפנית על ציוריו של ואן –גוך. ואן גוך בתערוכה אחת והירושיגה היפני, כמקור השפעה, בתערוכה אחרת באותו מוזיאון פרטי (!) בשם המוזר משהו La pinacotheque. התערוכה של ואן גוך מאלפת. חושפת ציורים פחות מוכרים וסוערים מאד של האמן ההולנדי. ההשפעה היפנית ניכרת במוטיבים מסויימים ,כנראה כחלק מגל האהדה לתרבות היפנית ששטף את אירופה באמצע המאה ה19. ספר "הארנבת" מרחיב על כך וקורא לתקופה הזו בצרפתית מעוברתת "הז'אפוניזם".תקופה בה נסחרו אומנות ועבודות יד יפניות בכסף רב כאן בפריז. בסוף הכל חוזר לפריז והכל חוזר לעסוק בכסף. 17 יורו עלה כרטיס הכניסה וכיון שבאנו בזוג, 34 יורו. כעת, אחרי התצוגה הארוכה (ומרתקת) של הירושיגה אנחנו מתמלאים בחשק אדיר לסושי. יש לנו חצי שעה בזמן ומעט מאד מזומנים. ברובע הזה זו בעיה. אנחנו מתפשרים על סושי מוכן ממדף הסופר בדלפק ישיבה ליד החלון. שלוש צלוחיות קטנות במחיר 22 יורו (להזכירכם, בסופר).אבל רוטב הסויה מגיע בבקבוקון פלסטיק קטן מעוצב כדג. זו פריז בזעיר אנפין, יפה ,מעוצבת ויקרה כל כך.
חזרה לדירה. איזה רגע נהדר הוא הרגע בו נפתחת הדלת. להיכנס לחלל מחומם ולהשיל שכבות, מעיל פוך, כובע, צעיף, כפפות, סוודר. החורף הופך אותי לחיית בית נאמנה. משוטטת בסלון, בין החלונות הגדולים. ציורי ואן גוך לא שוקטים בראש כפי שלא שקטו על הבד, גם כשצייר טבע דומם. שדרת ברושים, עשויה מאה גוונים של צבע, דוקרת ולא מרפה.