ספירת מלאי

 
חמישה חודשים שאנחנו פה. לא מעט זמן יחסית לתייר ולא מספיק זמן כדי להיות תושב. אבל בפירוש פרק זמן נכבד, הארוך ביותר שגרתי ברציפות בכתובת אחת לא ישראלית. הצרפתית שלי מקרקשת ומקרטעת. על צרפתית אמיתית ויתרתי ביום ההוא כשצלצלתי בפעמון הלא נכון באינטרקום. כשניסיתי לפתוח בחביבות עם "בונז'ור" ענה לי בתמורה הקול  "יס"  מיידי. כבר הבונז'ור שלי הסגיר את הזרות. זה היה רגע של הארה .עוד באותו השבוע זנחתי את קורס הצרפתית שלי ונשארתי עם צרפתית שבורה אך מספקת כדי לעבור את פעולות היומיום. 

יש לנו עוזרת בית אחת נפלאה, בייביסיטר אחת לשעת מצוא דוברת עברית, חברה אחת חדשה שנעים לי במחיצתה ומשפחה אחת נחמדה שנעים לבנותינו להיות ביחד. יש לי מורה נהדרת ליוגה בסטודיו לא רחוק. בהתחלה היא היתה טורחת לתרגם עבורי חלק מההוראות לאנגלית אבל במקביל הכריחה אותי לחזור על זה בצרפתית. עכשיו היא מסבירה בצרפתית בלבד ולמרבה הפלא אוצר המילים היוגי כבר שגור אצלי: אנטומיה בסיסית של הגוף וההוראות מה לעשות עם חלק הגוף הזה. ההכרח הוא אבי ההמצאה אומרים וצודקים. 

אין לנו  עדיין מספר זהות צרפתי ולכן בעצם גם ביטוח בריאות. לא לשווא המילה בירוקרטיה היא צרפתית במקור. 

אני מתגעגעת מאד למשפחה, לחברים  שלי, לים ולשמש. אני מתגעגעת ללכת יחפה בכל מובן, לפשטות בה אתה הולך יחף במקום הטבעי לך. אני מתגעגעת להיות מחוברת למעגל החיים במלוא היכולת: בשפה, במקצוע, בתוכניות לסופהשבוע ,בפטפוט עם שכנה. אני מתגעגעת מאד לאכול חומוס.קל יותר לשאת את הגעגועים בידיעה שיש להם פגות תוקף בתאריך ידוע.

בימים האחרונים יורד הרבה שלג. פתיתים גדולים, לבנים, כמו קרעי צמר גפן. מכסים את הכובע, המעיל, את הפנים בחרישיות. יש בזה מן הקסם. כל כך נקי. כל כך שקט. כל כך קר.

יש לנו כרטיס חבר בסופרמרשה, כרטיס חבר בחנות  בגדי הילדים ( דֵה פָּרֵי אוֹ מֵם ), שכן אחד בקומה מתחת שברוגז אתנו כי הבנות מרעישות לו עם טפיפות הרגליים שלהן. יש לנו שיחות סקייפ קבועות עם המשפחה, שיחות פוחתות והולכות עם חברים בארץ והודעות חדשות במייל בצרפתית. בסופו של דבר הדברים קורים היכן שאתה נמצא. אחרי חמישה חודשים בעיר אנחנו חצי כאן וחצי שם. מתעדכנים בחדשות הצרפתיות אבל אדוקים יותר במעקב אחרי המתרחש בארץ בעיתונים המקוונים. האבנורמליות הישראלית כרונית מקבלת משנה תוקף מכאן. בפרספקטיבה של רחוֹק הפוליטיקה הישראלית נלעגת עוד יותר, מסע ההרס והבידוד שביבי מוביל ואנחנו ממנים, אפילו מכאן. ארבעה פלסטינים לא חמושים נורו בחמשת הימים האחרונים. שניים מתוכם נורו בגב בשעת בריחה. אחד מהם בן שש עשרה. איך חוזרים לחיות בתוך זה?

יש לי עוד רשימה ארוכה של דברים להספיק לעשות כאן בעיר. הרשימה הזו מתארכת והולכת במקום להתקצר. הגלריה המוערכת la maison rouge , כפר המעצבים במארֵה le village saint- paul , מוזיאון הכל דבר בשדרות ראספיי (יש דבר כזה), שוק הפשפשים הקטנטן בתחנה האחרונה של קו מספר 9 במטרו, מוזיאון האנטומיה הגדול בגנים הבוטנים , קומפלקס המוזאונים  האדיר בטרוקדרו . וזו רשימה חלקית  מאד של דברים שלא בקרתי בהם אפילו פעם אחת. אני מגלה דבר והוא מגלה תחתיו דברים אחרים, חדשים. חלקם ממש כאן, אצלנו בשכונה. איך לא ראיתי אותם קודם? חמישה חודשים שאנחנו כאן ואני תיירת במשרה מלאה. כמה זמן נחוץ על מנת לראות כאן את מה שצריך כמו שצריך?