הבקר שוב אפור. אפור של אספלט נוגע באפור של מדרכה. על אפור של מדרכה נע אפור של מעילים אנונימיים, של זרזיף גשם בלתי פוסק, זעיר ודולף. אפור של בתים קפואי חזיתות, אפור של גגות משופעים. אפור של עשן מתאבך דרך ארובה ונעלם באפור נצחי של שמיים. אפור עבה של שמיים מבקר עד ערב, מאופק עד אופק. אי אפשר להתנער מהאפור הזה, יום אחרי יום, כבר שבוע לפחות. אולי זו תמצית האירופאיות בחורף. משהו מונוטוני, לא סוער, מתמשך, חשוך מאד.
"אני מתגעגעת לחורף הישראלי. ברקים, רעמים, תחושה שהשמיים עומדים ליפול עליך " מספרת לי ישראלית המתגוררת שנים ארוכות בעיר. " כאן אין את זה." כאן באמת אין את זה, אני חושבת לעצמי. החורף כאן מתנהג בנימוס, בשקט. חורף מאופק אבל חודר עמוק ,לעצמות. אפור וקר ולא ניתן לערעור. בארץ החורף הוא התקפי, כמו כל ישראלי חם מזג שלבסוף מתפוצץ. כמה ימים של גשם סוער, רועש ואחריו שוב רואים שמיים כחולים.
ושמש. אני מתגעגעת לשמש. לנחמה שבה. אותה השמש המנוולת של הקיץ, שמטגנת בלי רחמים, עכשיו חסרה. הפשטות שבלבוש קצר, רגליים יחפות, חלון פתוח עשרה חודשים בשנה. מנטליות של שמש, לא פורמלית, נינוחה ,נטולת שכבות. אנחנו אנשים של שמש, הישראלים. ועד כמה שאני שונאת להודות בזה, דבר לא ישנה את זה. אהבת השמש צרובה בעור המקומט, בנקודות החן , בעורף החשוף.
חודש ינואר הארוך, האפור. הכל קופא. אין חתולי רחוב, אין זבובים אפילו. אין עלים על העצים ואין כבר זכר לקישוטי החג. השיממון הגדול של החורף מתחיל. האפור מוליד צימאון לצבע שגורם לי לקנות כובע צמר פרחוני מאד, צבעוני מדי, חי. יש לי גם חשק בלתי נשלט לנעליים אדומות, לצמחי פקעת פורחים בעציץ ולפירות טרופיים מהשוק. יאמר לזכות פריז שיש בה הכל. למעשה אני מתחילה לחשוב שהמכירה הגדולה תוכננה נפשית לחודשי החורף האפרוריים האלה כדי לפצות על מזג האויר. יש לציין שזה עובד .השיטוט הכרוני בחנויות המפתות, הנחמה שברכישה שווה. יש חדש תחת השמש.
בינתיים, תוך כדי כתיבת הטקסט, כמו להכעיס, העננים מתפנים. אפלולית הבקר מתפזרת וכשהשמש טורחת לזרוח סביב השעה תשע, באמת רואים משהו מאורה הטוב. לא קרניים ישירות, שקרניות אפילו ,רק מעט אור ושמיים כחולים חיוורים, כדי לפזר את ים האפור. להזכיר לי שאיני מכירה את העיר כלל ועוד רבות ההפתעות שבה. שכל מה שנאמר על פריז גם ההפך הוא הנכון. ואם מתחשק לה, גם בחורף היא יודעת להיות עיר האורות.
העברת את תחושת הדכדוך היטב.
גם פה יצאה היום השמש אחרי שבוע וחצי של סערה גדולה וקור לא שפוי ביחס לאזורנו.
ואני, כמוך, שלא מורגלת בשכבות – פתאום מוצאת את עצמי קבורה בהן בלית ברירה…
V היי.. יו אייזה כיף לקרוא את מה שאת כותבת