משוטטת
דצמבר, אפור ולא ראינו שמיים כבר כמה ימים טובים.לכן אני קוראת לה העיר היפה-אפורה. היום הוא מימי השגרה האחרונים לנצח הבא של עד אחרי חופשת חג המולד והשנה החדשה. מחר בבקר מגיעים אורחים אהובים אלינו הביתה וביום שישי עוד חצי יום של גן ואז מיום שבת השבתה גמורה של מסגרת. זה אומר שיהיה לי מעט מאד זמן לעצמי )ובטח בקושי לכתוב( וזה אולי בשבילי הדבר הקשה ביותר. היתה לי מורה נהדרת לנוירולוגיה שאמרה לי פעם באקראי בסוף יום שכאשר יש לך ילדים הזמן לא שייך לך יותר. לא הייתי אז אֵם ואת פעם לא יודעת מה ממה שקורה תזכרי ,אבל המשפט הזה נחרט וכמה הוא נכון.
.jpg)
היום טלטול בת ארבע, בדיוק היום לפני ארבע שנים המהפך החל. לא הרבה אחר כך הצטרפה איוצ'ה אבל כדור השלג התגלגל כבר וממשיך להתגלגל מאז. ארבע שנים שאנחנו משחקים בלהיות הורים. נראה שהעיר כולה חוגגת אתנו. מעולם לא היה כיף יותר לבחור קישוטים , מתנות וקשקושים של יומולדת. בשיגעון חג המולד העיר פשוט טובעת בתוך זה, צריך רק להושיט את היד.
עשיית ילדים היא הרי לא מעשה רציונלי. זה גם לא מעשה אלטרואיסטי או אגואיסטי כמו שלפעמים אני שומעת. לא בחרתי אף פעם במודע לקום ולעשות הפיכה גדולה שכזו. לא יכולתי מעולם לשער את ההיקף שלה עד שעמדתי שם ברגליי שלי.היתה לי מורה נפלאה ליוגה, עד נסיעתנו לפריז בעצם, שאמרה לי פעם שעושים ילדים כי יש רחם וצריך להשתמש בו. עוד משפט פשוט מאד לכאורה שנחרט. אני חושבת שזה ההסבר הקולע ביותר ששמעתי.זה פיזיולוגי לחלוטין ,כמו רעב, צמא והצורך לשירותים. דברים שמתחת לרדאר הקוגניטיבי. עושים ילדים כי משהו במהלך החיים מקדם אותך לשם, להעשות הורה ומשם מתחילים להתגלגל הלאה ביחד. לומדים לגדֵל אותם ולגדול איתם מחדש כהורים. זו כנראה העבודה הקשה ביותר שיש, אבל גם הראשונית ביותר. אני מההורים המקטרים בחופשיות ובכל זאת כשאני נשאלת על הדברים החשובים שעשיתי בחיי בנותיי עולות מיד ובעצם הן המקום הראשון.וגם זה לא דבר רציונלי האמת.
עם זאת ארבע השנים האחרונות בחיינו מרגישות כמו הרבה יותר זמן בעצם. רק בקושי אני מצליחה עוד לזכור את חיי שלפנֵי; את שעות אחר הצהריים והערב של עצמי. את עצמי הולכת בשעות החושך לבד ברחוב.אני יודעת שיבוא יום והזמן הזה יחזור, כשהן יהיו גדולות. כנמלה אמיתית אני לא יכולה להרחיק ראות עד שם וגם אני פוחדת לחכות לזמן הזה. בסופו של יום אני באמת מודה לאל כשהן ישנות במיטה בשלווה וכולנו בריאים ונמצאים ביחד בדירה שלנו ברחוב תאופיל רוסל. ממש כך.רחוק מישראל מתעצמת החוויה המשפחתית, כמו יחידה קטנה ומלוכדת בתוך כל הפריז הזו.אנחנו חוגגים בתוך עצמנו.
עכשיו, בשעות האחרונות של השקט והשגרה, אנסה לצאת ולהספיק עוד משהו מהעיר .לנגוס בה נגיסה. היא הרבה יותר מהנה למבוגרים ללא ילדים, חייבים להודות.אבלכיוון שכולם יוצאים לחופשה מרוכזת העיר מתחפשת לגן שעשועים גדול בדמות קרוסלות, דוכני קניות ומתקני שעשועים כמעט בכל כיכר .ברחבות הגדולות בונים מגרשים להחלקה על הקרח ובמות גדולות להופעות.אני נמלת שגרה ומעדיפה בלי המולת החג וכמה שיותר בשקט.. עד אז, חג שמח ומזל טוב ולהתראות.