מרשה לעצמה

פריז שלפני חג המולד משתגעת. החנויות פתוחות גם בימי ראשון ולא רק במארה. גם המספרוֹת. גם בתי הכלבו הגדולים. גם השוק המקורה הקטן והיקר. מדובר במהפכה עבור עיר שתושביה לא אוהבים באמת לעבוד ובטח לא ממש לתת שירות. יש קדחת של קניות באויר ונראה שכולם מתרוצצים עם שקיות יפות  (פרט לקלושרים שמסתובבים עם ערימת השקיות הקבועה).רציתי לספר  שהבנים כאן קונים לא פחות מהבנות וזו פשוט נחת לראות אותם בפעולה. נכנסים לחנות בגדים במקצוענות כזאת, עם המבט המרפרף במהירות אך ביסודיות על המדפים. מתייעצים אחד עם השני. מתייצבים שוב מול המראה. (באותו הזמן בעלי הסרבן לובש פני מרטיר כשאני מבקשת ממנו למדוד חולצה וממהר לחזור לבגדים הישנים בטרם אביא דבר מה נוסף. כך הוא יוכל לומר לי "אבל כבר התלבשתי". הוא מעדיף ליפול בשבי הסוּרי מלמדוד חולצה נוספת(. 

בפריז מתלבשים יפה, נשים, גברים, כלבים גזעיים, בתי הקפה, חלונות הראווה. לפעמים נראה לי שכל אחד כאן עושה מאמץ קטן כדי להראות במיטבו ושסביבתו הקרובה תראה במיטבה  ולכן העיר כולה פשוט יפה. צריך לראות את חרדת הקודש בה מסדרת המוכרת בפטסייר את הטארטלטים ושאר הפשעים על המדף. היא עושה זאת כשהחנות ריקה וגם אם יכנס לקוח הוא ימתין בסבלנות והיא לא תחדל מלסדר. עכשיו היא מיישרת את השורה. היא מתרחקת מעט, מסתכלת מזווית אחרת כי זה חייב להיות יפה לא פחות ממה שזה טעים. והאמת שאנחנו אוכלים עם העיניים לא פחות, זה נכון. הנקודה היא שאין זילות או בושה או העמדת פנים לגבי העניין האסתטי כאן בכל תחום. הוא חשוב מאד וזה נאמר בריש גלי וניכר היטב בכל דבר. ART DE VIVRE  הם קוראים לזה. אומנות החיים הטובים. וכן, זה מושג שריר כאן. החושים ערים לטעם, לצבע, לריח, לצליל. מתענגים על השפע הקיים ושואפים לאיכותי ביותר. מטפחים אותו ומתמחים בו.

 סביב ההגעה הנה היה לי חלום בו אני נכנסת לשירותים ציבוריים ונכנסת איתי לתא אישה צרפתיה מכובדת,מתיישבת לידי ומתחילה להפליץ אבל בארשת אריסטוקרטית כזו. זה היה מענג לראות אותה עם שיער אסוף בקפידה וחליפה כחולה של חצאית וז'אקט תואם יושבת ומפליצה. כשספרתי לבעלי על החלום הוא אמר לי מעניין למה החלום התכוון ואני יריתי מיד,מבלי לחשוב,הם פשוט פלצנים הצרפתים האלה. זה מה שזה. ובאמת להגיע ממדינה שבה חצי מהאותיות בשלט חשמל לא עובדות והמוטו "בבטן הכל נראה אותו דבר" שורר, שלא להרחיק למחשבות שואה ו"העיקר שיש מה לאכול", הפינוק הזה הִרגיש בהחלה מוזר, מצחיק ,מוגזם. אחרי שגיליתי כמה זה יותר נעים  לחיות ככה, יש להודות, התחילו רגשות האשם. מה, מותר לחיות טוב כל כך?

להקדיש  זמן רב כל כך למַרְאֶה, לארוחה הגונה, להתאים את סוג היין למנה, להתדיין עם השוקולוטייר על סוגי הפרלינים, לצרוך אומנות טובה כדבר שבשגרה ? שישה סוגים של עגבניה? חנות רק של צורכי ציור בצבעי שמן? כולבו רק להלבשה תחתונה? ושוב מחשבות על קמרון אפריקה. כמה מנות של אבקת חלב אפשר לקנות במחיר שערורייתי של קערת מרק בצל אחת. אחר כך הגעתי עם עצמי לפשרה שמותר שמקום אחד בעולם יהיה כזה. הרי עיר אחת צריכה להיות כך בדיוק. יפה כזו עם מראֶה הגשרים על הנהר, עם עמודי תאורה מעוצבים ברחוב וחזיתות בתים רומנטיות. עם דלתות עץ בפיתוחים  מעשה אמן שחייבים לעצור ולהתבונן. בריח הבולנז'ר שאי אפשר להמשיך על פניו  לסדר היום. עיר בה הבחורות לבושות במינימליזם מאופק ומוקפד והן אלגנטיות כל כך גם כשהן רוכבות על אופניים. עיר ששוק הרחוב שלה הוא חוויה אסתטית. עיר שמוזיאונים רבים בה הם בחינם כי אומנות זה דבר שצריך להיות נגיש ומדובר. גנים ציבוריים יפי פסלים. עיר האורות בשמלת חג נוצצת במיוחד. לראות ולהראות.

ועוד הכרה, לי זה כבר לא יקרה. בגלגול הזה כבר לא אהיה בעקבים גבוהים ובקור הזה לא אצא בחצאית קצרה וגרביון. לא אתאפר, לא לק בציפורניים. לא אחזור אל הסיגריות הפתייניות. אבל כמה טוב להיות מוקפת בכל זה. לזמן קצר להעמיד פנים שאני חלק מהעיר המכושפת וגם להאמין.