שיר העצבים

שכבתי במיטתי מכוסה בשמיכה וקראתי את מגילת רות. זה היה הספר היחיד שמצאתי בחדר ריפוי בעיסוק. קראתי בקול, גאליה חרקה בשיניה ופתאום אמרה: "את קוראת יפה. על מה זה?" עניתי: "על האש והפנינה". גאליה הפסיקה לחרוק: "חשבתי שזה תנ"ך". "זה תנ"ך" אמרתי "רות היא האש והפנינה". "תביא סיגריה" אמרה גאליה בתקווה שהלך רוח פיוטי ישרה עלי נדיבות. אמרתי שאין לי מספיק. היא לא הרפתה. נסרכה אחריי עד החצר ושיר נכאים אינסופי נשמע מפיה: "תביאסיגריהתביאסיגריהתביאסיגריה". לא נכנעתי. נותרה לי קופסה אחרונה ושמרתי עליה כעל בבת עיני. גאליה יצאה מכלל שליטה. שיר השנורר לא פסק לרגע. שמעתי המייה אינסופית, הזעקה שאין לכבותה. הפצרתי בגאליה לבקש מאנשים אחרים, תיארתי באוזניה את עוניי המרוד, את מצבי הנפשי המתדרדר כל רגע ללא תקנה, צעקתי, קיללתי, בכיתי. כל מה ששמעתי בתשובה: "תביאסיגריהתביאסיגריהתביאסיגריה". עמצתי עיניים ואמרתי "אני מתה". השתררה דממה. לא האמנתי. קפאתי. שטתי על גל השלווה אל ים האהבה האוניברסלית ורגע לפני שהתאחדתי עם האינסוף הרגשתי איך קופסת הסיגריות חומקת מידי. פקחתי עיניים. גאליה בזזה אותי בעוד גופתי עדיין הייתה חמימה. "את לא חברה שלי יותר!" צרחתי והשיר מכרסם העצמות התחדש.

הוצאתי סיגריה ונעצתי אותה בפיה של גאליה תאבת הבצע. מישהו ניגש אלי וביקש גם. נתתי גם לו. מכל עבר עטו עלי חולים, הושיטו ידיים כמו מקבצי נדבות ושרו את השיר שכל תא בגופי הכירו היטב. השיר הפך לי שלד זועק, תיל דוקרני בתוך הוורידים, כלב משוגע מתחת לעור. תחבתי סיגריה לכל יד מושטת עד שהקופסה התרוקנה.

השיר פסק. שקט מבורך החליק לתוך הקופסה הריקה. לא לזמן רב. גאליה סיימה לעשן ומילמלה תפילה, או ברכה, או סתם דברי טירוף. "מה את אומרת?" שאלתי אותה. "על האש והפנינה" הייתה התשובה.