הִפְסַקְתִּי אֶת נְאוּם הַתּוֹכֵחָה שֶׁלָּךְ
לֹא נוֹתַר לָךְ מָה לוֹמַר
נדלקתי כְּמוֹ מְדוּרָה שֶׁל שֵׁבֶט שָׁכוּחַ
ונזכרת מילמלת בִּמְבוּכָה:
"בְּרֵאשִׁית הָיִיתָה מִקְטֶרֶת".
עישנו וְהִתְפַּלַּלְנוּ.
מִילָה נצרפה עַד הֱיוֹתָהּ גּוּף.
בְּמֶשֶׁךְ שֶׁשׁ שָׁעוֹת הָיִינוּ שֵׁבֶט.
אַחַר כָּךְ שָׁכַחְתְּ חזרת לְדַבֵּר
וַאֲנִי כָּאן כְּמוֹ חַיָּה כְּמוֹ עֵשֶׂב נָשִׁי
מנסה לְהַבְעִיר אֶת דַּפֵּי הָאֱלֹהִים.
סאגת הבעירה והמדורה התמידית שלך, שרה, עולה גם כאן באש זוהרת ומפתיעה!
ובכל זאת, חנוך, נדמה לי שהשיר שונה מקודמיו, נדמה לי שהשלתי איזה עור.
השיר יוצר אצי תמונה,שבט עתיק אינדיאני, מדורה מקטרת, אהבה ואכזבה בדימויים אחרים כל כך מקוריים מאוד
חנה, שכחת עוד משהו –
אלוהים.:-)
ואני כמו חיה כמו עשב נשי
מנסה להבעיר את דפי האלוהים
-שורות שיר יפות
אכן בעירת העשבים
תודה חנה:-)