נקודת ראוּת כותבת
מיפוי לב
בבניין הגדול לב, בביה"ח "שיבא", בקומת המרתף, אחות חביבה קוראת בשמי, להתחיל בבדיקת מאמץ בחדר הכושר. היא בודקת את לחץ הדם והדופק (הכל תקין ורגיל), מדביקה את חוטי הא.ק.ג. לחזי. אני עולה על מתקן ההליכה. הטכנאי מפעילו ואני מתחילה לצעוד.
לאט יותר, אומרת האחות ( במבטא רוסי), אל תבזבזי אנרגיה, יש לך בסה"כ 2 דקות הליכה כדי להעלות את לחץ הדם ל – 120.
אני מרגישה כובד ברגליים והתרגשות קלה מהמשימה ואומרת לעצמי בליבי; אני חייבת לעבור את המבחן הזה בהצלחה, כמו גדולה.
והנה שיא המאמץ, קצב הצעדים מוחש, הלב מתמודד יפה, עוד כדקה אצלח את קו המטרה.
הרופא מזריק לזרועי את החומר שיאיר לעיני המצלמה וישים על המפה את עורקיי ליבי והדם הזורם בם. הרופא והאחות מעודדים אותי לשמור על הקצב ואני מתאמצת למשוך את רגליי ומרגישה כמו במרוץ "על החיים ועל המות".
הנה הגעתי אל קו הסיום – עד מאה ועשרים. אני עולה למיטה הסמוכה, שוכבת על גבי ומעליי תלויה מצלמה גדולה.
ידי מורמות ופרושות מעל לראשי כנושאות תפילה, המצלמה נעה מעל לחזי בתנועה איטית ומצלמת את חדרי ליבי.
מעליה מותקן גגון קטן מרובע ובו תצלום מואר של שמים תכולים ועננים. אני מדמה את תנועת הרוח והעננים, מרפה את השרירים הקטנים, חשה סחרחורת קלה ונעימה, כמו בטיסה.
שלוה נופלת עליי. מכאן אמשיך להלך בשבילי הלב והרוח כבמפת דרכים.
אני מקשיבה לקולות הגוף, אוושת הנשימה, פעימות הלב והדופק.
מרגישה מעין פירוק חומרים, פנים הפנים, דקות העור, רוך הבשר, כובד העצמות, כאב ראש, מחשבות חולפות, תודעה צלולה. פתאום אני מבינה שגופי מספר לי את סיפור חיי.
תוהה על פלא הבריאה, הברירה הטבעית, הכוח היוצר את העולם המופלא הזה, המילים הבוראות את סיפור הזמן, החלל והמקום וכולם בשריר הלב הפועם שלי, שורשיו הצומחים למילים ושירים כפרחים ופירות על ענפי עץ החיים.
ולמחרת, בערב חג השבועות, הליל האחרון לספירת העומר, השתתפתי בתיקון ליל שבועות בבית המדרש בינ"ה, שנקרא – פתוח סגור פתוח ונפתח ב"מדרש מעשה תורה" כך:
עשרה דברים נאמרו בלב, הלב רואה, הלב שומע, הלב יודע, הלב מדבר, הלב הולך, הלב שמח, הלב מתנחם.
אהבתי מאד.
הלב אוהב, תודה אביטל ~ שבת שלום!
רפואה שלמה ומהירה, רוחה
שבת שלום
רות
רות תודה ~ שבת ברוכה! ~ רוחה
עברתי את הבדיקה הזאת באותו מקום לפני 5 שנים.
מעניין שעדיין משתמשים בה.
כל טוב, הרבה בריאות ושבת שלום.
גם אני עשיתי כבר את המיפוי הזה כמה פעמים בשני העשורים שחלפו. ועדייו המסע בנתיבי הלב נמשך..
תודה וברכה ~ רוחה
תיאור מעניין וכן ההרהורים הנלווים. מאחלת לך בריאות ולב שקט, רוחה.
תודה רבה, תלמה!
מפת הלב אומרת לנו את מי לאהוב וממי לפחד.
להיכן לפנות בצומת הקרובה.
וגם זו שתאמר, הגיע הסוף. מפה אין לאן ללכת. לי ולך.
אהבתי את התאור הקונקרטי שמסתיר תמיד חשש גדול מאחוריו.
עברתי את זה לפני שנה, כולל הקטע (הקצת דרמטי) שבו הרופא מכניס את התמיסה לוריד
ושאלתי את עצמי, מה יהיה אם הוא התבלבל והזריק לי רעל ?
צירוף מקרים, זמנים, דרכים…
לקח לי 4 ימים לעבד את תחושת ה"מסע" שחוויתי בבדיקה הזו. וזו לא הפעם הראשונה שלי. תמיד יש פחד מהלא נודע, מהטעות והאובדן. אבל הפעם, תוך כדי ה"מרוץ" הלב שלי שמר עליי ואני שמרתי עליו. וזה בא ממקום פועם וגם מהיכולת לאמור לעצמי את הדברים שבתוכי, ולתת להם מקום להיות וגם לצאת.
גם בשיר שלך "מסע" חשתי את תנועת הלב והנפש המִטלטלת מן הרֵאשית, "רצוא ושוב" וחוזרת שוב מסוף הדרך האינסופית לנקודת ההתחלה. תודה.
מסע נורא, מסע מופלא, רוחה.
מסירתוֹ שלך לי, אלַי, "עשה לי משהו", כמו שאומרים.
(נכון: לכלל הקוראים, אבל אני מתייחסת לעצמי.)
מאחלת לך בריאות, רוחה יקרה.
תודה!
נ"ב:
סליחה על איחור-קריאה-ותגובה.
קשה לי להבין איך לא ראיתי קודם.
תודה שוב,
ורפואה שלמה.
רבקה היקרה!
שמחה לתגובתך, תודה!
אמנם הלב כמו כל חומרי החיים עלול להשחק, אך במסע הרגשי במשעוליו ובחדריו, בליבוב המילים עליו ואליו, אין מוקדם ומאוחר.
בכל הלב ~ רוחה