זכות הצעקה
המלך אמר
"המלך אמר להרים ידיים!" הפטרתי. כל התלמידים מילאו אחר הוראתי ללא היסוס. חלקם חייכו זה לזה שהרי הנה חיסלתי תוכניות נקם שנרקמו היטב להתיש כוחותיי באחת.
"ה-מ-ל-ך א-מ-ר ל-א ל-ד-ב-ר." ראיתי אותם מביטים בי במבוכה. רק הילדה שלא הצליחה לקרוא את שפתיי כעסה כי לא הבינה הוראתו של המלך.
"ואם מישהו מדבר אז הוא נפסל?" אחת המנהיגות שאלה בבלבול.
"כן" אמרתי מהוססת. "זה המשחק".
נכנסתי לכיתה בחיוך מעושה. כבר אין בי פחד משנות ילדותי בבית הספר ואני הרי בת 28. גדולה. בגיל הזה, אימא שלי נוהגת לומר, יכולת להביא הרבה ילדים. אבל הראש שלך רק בעבודה.
חיכיתי לגיל הזה שבו אוכל לשים עצמי בצד או להצליח לענות לילד חזרה כשהוא מטיח בי עלבונות. לא אהבתי את זה אף פעם. להגיב הרי פירוש הדבר שאפגע בו ולא רציתי זאת.
פעמים שאזרתי אומץ, התכוננתי היטב בבית ותרגלתי מול המראה מבט משדר בטחון.
הילדה בכיתה מסתכלת עליי בחצי חיוך ומספרת לי שהילד בכיתה הסמוכה הרביץ לה בהפסקה. אני לא מאמינה לה. אני מכירה את אימא שלה. גם היא משקרת. והיא לא תצליח לעבוד עליי עם המבט הזה. אבל אני לא יכולה להגיד לה שאני יודעת שהיא לא אומרת את האמת. זה לא יהיה חינוכי. וממתי אני שופטת ילדים מהתרשמות שטחית על הוריהם? חוץ מזה הייתה מורה תורנית. אני לא מתכוונת לטפל בזה. "יכולת לגשת אליה ולומר לה. הייתה מורה במסדרון."
התלמיד השני סחף את כולם בנקל. אני לא מבינה מה מצחיק. בסך הכל נפל לי הטוש כשהרמתי ראשי אל הלוח. תינוק מגודל. כך חשבתי. השתמשתי בקול הכי סמכותי שהיה לי אבל הדבר היחיד שעניין אותם זה הפצע שלי בשפה והשריטה של החתולה בכתפי הימנית. אם הם רק היו יודעים כמה זה כאב. או שאתמול היה שוב ערב קשה. אני סולחת להם ומביטה בהם בחמלה כי אני זוכרת כמה קשה זה להיות ילדה. ואחר כך גם הסימן הזה שסמנתי והם לא הבינו. יכולתי לבחור בסימן אחר. כעסתי.
מאוחר יותר ראיתי אותם צוחקים על ילד שומע. נו בטח. לכי תסבירי להם שהוא לא באמת פגום.
באסיפת הורים ראיתי את כל ההורים מתעלמים בגסות מהמורה שניסתה להסביר להם שהילדים שלהם לא יודעים להתנהג בהסעות. נדמה היה לי שהם מלגלגים עלינו בבוז. אבל אולי זו הילדה שבי. זו שחושבת שהיא מושא לעג נחשק. אחד מהם אמר שאנחנו לא נותנים מספיק לילדים שלהם אבל מנגישים יותר מדי. יש טיפול רגשי אבל הילדים לא מפגרים. והמורה הזאת שעובדת יותר ממאה אחוז משרה צריכה להתנדב כי לילדים אין מספיק שעות לאימוני דיבור. שיעורי קלינאית חשובים יותר מטיפול בבעלי חיים. כי מה הילד שלי צריך את זה. ומה אני יודעת. ומה אכפת לי שהילד שלהם יפול. זה הרי לא הילד שלי. נעלבתי.
אני מלמדת בכיתה. מסמנת קווים על התנהגות. שלושה קווים זה מכתב להורים ושיחה עם המחנכת. אני גם יודעת להתייחס להתנהגויות ספציפיות. יש לי נסיון עם זה. הרי אף אחד מהם לא מסוגל לשבת דקה אחת בשקט. גם ממציאה משחקים כדי שהשיעור יהיה מעניין. בסך הכל מה אני כבר מלמדת? על סוגי בתים בעולם. יכולתי ללמד את זה בחמש דקות. ילדים חכמים. אבל הם לא מקשיבים לי. והרי הכי חשוב כדי ללמד זה משמעת. וזה לא אני אמרתי. זה קורצ'אק אמר.
בסוף היום הגיעה אליי הבת שירות "הם לא מקשיבים לאף אחד. אני שומעת אותם מדברים עליכם במסדרון. לא אכפת להם. ככה נהיה כל השנה? זה נראה כאילו לא יעזור שום דבר שנעשה."
אני חושבת שהיא רצתה להזהיר אותי. נכנסתי. אף אחד מהם לא הגיע לכיתה. כשהגיעו כולם שלחתי אותם להירשם במזכירות. מזל שקראתי את התקנים של בית הספר. מיד כשנכנסו פנימה והתיישבו אמרתי "המלך אמר להרים ידיים." כל התלמידים מילאו אחר הוראתי ללא היסוס. חלקם חייכו זה לזה כי הנה חיסלתי תוכניות נקם שנרקמו היטב להתיש כוחותיי באחת.
"ה-מ-ל-ך א-מ-ר ל-א ל-ד-ב-ר." ראיתי אותם מביטים בי במבוכה. רק הילדה שלא הצליחה לקרוא את שפתיי כעסה כי לא הבינה את הוראתו של המלך.
"ואם מישהו מדבר אז הוא נפסל?" אחת המנהיגות שאלה בבלבול.
"כן" אמרתי מהוססת. "זה המשחק". "כל מה שאומר המלך אתם חייבים לבצע. מכל השאר תוכלו להתעלם."
אמרה לי פעם מישהי. עד שלא תשחררי את העבר הוא לא ישחרר אותך. לא ישחרר. ועכשיו ששחררתי כמה זמן זה יקח עד שיגלו שזה לא היה המלך שאמר.
אויש בגלל זה אני כבר לא מורה.
נורא מבינה אותך.
רק עכשיו התחלתי לשחרר, כשהילד הכי קטן באלף.
איזה איטיות.
אבל יש תקווה.
שנה הכי טובה שתהייה.
אביטל יקרה,
ובגלל זה אני עדיין מורה. לתת ל"אבנים" קצת לזוז הצידה. בין השאר… גם לתת לילדה קצת לגדול 🙂
שנה טובה ומבורכת שתהיה. לך ולאהובייך.
נטלי.
שלום נטלי
מעניין מאד מה שכתבת
אני מצפה לקרוא שירים שלך
שנה טובה וחג שמח
כפי שאת יכולה לראות אני חדש במטע
דוד היקר,
שמחה שקראת והגבת. תודה על קריאת שיריי. זה מרגש אותי מאוד.
ברכות על הצטרפותך. אקרא את כתביך 🙂
שנה טובה שתהיה. לך ולמשפחתך.
ביקר,
נטלי