זכות הצעקה
לא מדברים הרבה על חיילים שהתאבדו. גם לא מטקסים את מותם.
אולי בגלל פחד או תמיהה. אולי כעס על שום תחושת אשם ואחריות. גם לא מדברים על הרגשת הבדידות והייאוש. לא במדינה שמגנה על עצמה.
רון אדלר היה חייל. בחור עדין נפש שהתאבד בגיל 19. אז לא חשבו לא ללכת לצבא.
קולות נפש ראוי להשמיע. גם אם אינם נענים לחוקי האתוס. בין כך או כך כל אדם הוא גיבור בסיפור החיים של עצמו. לא מעט בינינו, עבורם לקום כל בוקר, זאת מלחמה.
לקראת יום הזיכרון יש מקום להזכיר גם את אלה שלא מתו בקרב. רק מתו מבפנים.
"בשם כל הכאבים" הוא ספרו של רון אדלר וזה שיר שלו:
בִּקַרְתִי בַּנַמֵל
טִיַלְתִי בֵּין הַמְנוֹפִים
בַּעֲלֵי כּחַ הֲרָמָה
שֶׁל 40 טוֹן
בֵּין הַאֳנִיוֹת
שֶׁל 40,000 טוֹן
בֵּין הָרַכָּבוֹת
שֶׁל 500 טוֹן
בֵּין הַמַשָׂאִיוֹת
שֶׁל 60 טוֹן
וְרָאִיתִי אֲנָשִׁים
שֶׁל 70 ק"ג
שֶׁמְנִיעִים אֶת כּל
הַנַמֵל, בְּכחַ שְׁרִירִים
יָפִים לְהַפְלִיא.
אַךְ רָאִיתִי אוֹתָם
קוֹרְסִים
תַחַת אֶפֶס מִשְׁקָלָם
שֶׁל הַבְֹדִידוּת וְהַיֵאוּשׁ,
תַחַת נֶטֶל שְׁקִיפוּתָה
שֶׁל הָאַהֲבָה.