סיפור

                                                                                                                                            (1/2009)

שרה הצמידה כף ידה המאוגרפת אל אוזנה כשהזרת והאגודל פרושות*. "שירותים" היא רוצה. בפעם החמישית היום. היא יצאה, אבל הייתה יוצאת בכל מקרה, לא זקוקה לאישור שלי.

היא לא יודעת שראיתי את הציור שציירה. עכשיו מתוייק בתיק האישי כעוד נספח בין מערום דפים שבתוכם אפשר בקלות להיאבד. עשיתי כל מה שצריך לעשות. ניסיתי להתנחם. מאידך, נדמה היה כי לא עשיתי דבר. והנה בטח ברגע זה היא הולכת להתנקות כאילו בכך מבטלת מלאכת רישום מדוקדקת הצבועה בעצב ילדותי. תמיד נראתה לי מבוגרת מגילה.

אולי כדי למסך שטף הרהוריי, חנוך הניף לעברי אצבע מאיימת ואמר שילשין עליי לאימא שלו. הוא ידע שאימו היא יראתו של כל מורה. הזהירו אותי מפניה ביום הראשון שנכנסתי להחליף את המחנכת האגדית. לא יכולתי לשאת כיצד הוא מרים כך את ידו בתנועה מאפיונרית כאילו בעוד רגע יטיח בי את כל טרוניותו על העולם הזה. ילד בכיתה ד'.

היום גם הילד הכי ממושמע בכיתה יצא מכליו. הילדה החדשה שלפני רגע הניחו על שולחנה שני ג'וקים גדולים בתוך אריזת מתנה אפילו לא שמה לב שזה היה יום קשה במיוחד. לה ולי. היא הייתה כה מנותקת שלא הבינה בעצמה עד כמה היא בודדה. לא כמוני, אז…

בראשי עלתה תמונה מבית הספר היסודי, כשכל הילדים עומדים סביבי במעגל וצוחקים וצוחקים וצוחקים ואני, לא ברור לי מה כל כך מצחיק וקיוויתי שתגיע איזו ילדה חדשה ושיעזבו אותי כבר במנוחה.

התחלנו בשיעור תורה. ספר במדבר. שנאתי את הפרק הזה. על קורח. חכיתי דרוכות לרגע שבו בולעת אותו האדמה והוא מת עם כל הלוויים. תהיתי כיצד הצליח לסחוף 250 אנשים נכבדים ולהמרידם נגד משה ואהרון בתואנה ילדותית שהוא רוצה להיות המנהיג. הרי לא ייתכן שאיש כקורח היה כריזמטי. ואז, בעייפות מסוימת התבהר לי איזה אתגר יהיה זה להסביר את ההבדל בין כוהנים ללוויים. בחיים לא אצליח, חשבתי.

ברקע ראיתי את הילדים מדברים בשפת סימנים שנראתה לי מגונה. אחר כך צוחקים. חושבים שלא אבין מילה. הרגשתי כיצד הם מפרקים את חומת ההגנה שבניתי בין חיי שלי לאלה שלהם. הנה הם נכנסים פנימה ואני עומדת מולם – מנהיגה חינוכית, לכאורה. אינני יודעת מי יירה בי קודם.

נעצתי עיניי בסייעת שהתיישבה בין שני תלמידים. הייתי חייבת למקד מבטי בעצביה הרוטטים. לראות מי נשבר קודם. תכף הם יראו אותה, קיוויתי. אחר כך אולי יראו אותי. התבדיתי. הייתי גץ קטן בתוך אש שהלכה וגדלה ללא משים. ובעיני רוחי ראיתי עצמי עושה דבר לא צפוי ולוכדת תשומת לבם אבל הקול שלי נעלם בתוך החדר הקטן הזה. אילו רק הייתי חרשת כמותם, חשבתי, לבטח היו שומעים אותי. רימזתי לסייעת לקרוא למורה החונכת שלי. אילולא אני, הייתה עושה זאת בעצמה.  "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש…"[1]  זה הזמן לכבות שריפות, חשבתי.

כמו שריון קשיח שאיננו נראה היא ניצבה שם. באנגלית רצוצה, בטרם אהיה לטרף, אמרתי לה בקול חרישי: "impossible". והאינטונציה בחדר עולה ויורדת – עולה ויורדת – עולה ויורדת. רציתי שתגיד שלכולם זה כל כך נורא בהתחלה – פעם למעלה, פעם למטה. למעלה – למטה, למעלה – עכשיו מטה. ודמיינתי את רקמת הציפיות שבניתי נפרמת באחת.

בעמידתה האיתנה, שמעתי אותה אומרת להם משהו בעניין הזה שיש להם מורות מעולות. תהיתי אם ראו עננה כבדה מעל ראשי שבה הייתי אני מגחכת על עצמי בבוז. לא חשבתי כמוה. אני חושבת שגם הם לא. בקשתי שנצא. קמתי, כאילו לא שומעת את הקולות מסביב או מרגישה את עיניה המרצדות של הסייעת שחושבת, אולי, מתי ייגמר כבר היום הזה.

"אני צריכה לנשום" אמרתי והתחלתי לבכות. "הוא איים עליי שיגיד אותי לאימא שלו." וזה הצחיק אותי. לא האמנתי שילד מאיים עליי. ילד בכיתה ד'. ואני כמו ילדה. בוכה עכשיו… חושבת על האימא הזאת שהזהירו אותי מפניה ביום הראשון שנכנסתי להחליף את המחנכת האגדית. ונדמה היה לי שהמסדרון נקי מלכלוך האוויר. רציתי להישאר שם. לנשום את השקט.

"את לא מפחדת ממנו." היא בהתה בי. הנחתי ידי על פניי כדי שלא תוכל לנתח את מבטי. "אני לא. אני לא. אני פשוט לא מבינה." כעסתי.

"בואי נעשה דבר כזה" הציעה. "אני אראה אותך מלמדת אותם. אני אשב. אני לא אדבר. ואת תלמדי. אולי זאת גם את שמשפיעה עליהם." ודמיינתי את עצמי מתכווצת והופכת לנקודה קטנה ושקופה. נבהלתי.

 "אני לא יכולה שתראי אותי עכשיו." נעלמתי.

"אני דווקא רוצה לראות אותך עכשיו. כשאת מתפרקת." והמילה מ-ת-פ-ר-ק-ת הופיעה מולי והאותיות היו נושרות עד שאלו התאדו כליל.

קרובה לקצה. גמגמתי. הילדים היו נוראיים. שנאתי את הפרק הזה. שנאתי את קורח. ולרגע גם אותי. וכל הפעמים האלו שחשבתי שאני יודעת ללמד נעלמו כלא היו.  "ותפתח האדמה את פיה…"[2] הייתי מוכנה. הנה היא רואה אותי עכשיו מאבדת שליטה. ידעתי זאת כשהסתכלה בי במבט תומך ואמרה: "זה שונה מאוד ממה שאני עושה. תראי איך אני עושה את זה." והרגשתי איך ראשי מתמלא שכבות שכבות של משפטי הגנה. שבדרך כלל אני עושה את זה יותר טוב… באמת… אני מוצפת עכשיו… ואני שונאת את קורח… שתבלע אותי כבר האדמה. ראשי נשמט כמי שסיים תפקידו בתבוסה.

אט אט הקולות השתתקו וגם אני נעלמתי שם בתוך השקט. ובראשי מחשבה מהדהדת – לא יודעת מה אני עושה כאן. הייתי ילדה קטנה, מפוחדת והילדים ישבו סביבי במעגל. וצחקו וצחקו וצחקו. ולא הבנתי למה הם צוחקים. שתבוא כבר מורה חדשה ושיעזבו אותי במנוחה.

השיעור הסתיים. הפסקה. סוף סוף. ידעתי שתרצה שנדבר אחר כך. להפתעתי היא סיפרה לי שהשנה הראשונה שלה הייתה נוראית. לעיתים, חשבתי, אנו מוצאים אנשים ברגעי חולשתם. אמרה שכל הכיתות כאלה קשות. ושיהיה בסדר. "את מורה חדשה ועוד צריכה ללמוד. ראית איך הם הקשיבו לי." כן, הם הקשיבו לך. הרגשתי נורא. רציתי הביתה. לאימא.

אבל אימא אחרת רצתה אותי. צעדתי לכיתה בצעדים קטנים בתקווה מעושה שכך לעולם לא אגיע. במסך הפלאפון שבכיסי ראיתי מספר מוכר. זאת הייתה אימא של חנוך מאיימת שתלך למשטרה. צועקת שאני עושה טראומה לילד שלה. הוא בכה אתמול. אמר לה שהוא שונא אותי. "הוא אף פעם לא אמר דבר כזה על אף מורה." היא נבחה. ורציתי לומר משהו מצחיק. ש"זה אלוהים שלח אותי, גברתי". לא יכולתי.  לפני שניתקה בזעם אמרה שהיא חולה בגללי. כמעט האמנתי לה. תמיד חשבתי שקראו לי כך כי יש שיר על שמי. באותה שיחה התברר לי שיש גם מחלה הקרויה כך.

 "חנוך ילד חכם. הוא מבטא את עצמו באופן שאינו תואם את היכולות שלו." הסברתי לה בדיפלומטיות מוטלת בספק ושנאתי את עצמי כשאמרתי זאת כך. סלדתי מהפסיכולוגיה שאל שקרנים ומשוגעים צריך לדבר בעדינות.

אבל הפעם היא לא שיקרה. חנוך שנא אותי. היא הוסיפה לצעוק ואני עניתי ואחר כך שתקתי. עוד רגע זה נגמר.

לרגע חשתי כתפיי שכאבו מאז כרכתי ידיו לפני כמה ימים כדי שלא יוכל לנוע. דומה שנלחם בי ובכל העולם כדי להחזיר. נקם בי על הכאב שלו. וכך, תוך כדי שהיא צווחת באוזניי רחמתי עליו. ובאוניברסיטה למדנו שלא לשפוט הורים. האם זה באמת כך?

במקום לומר לה: "גברת, עליי לא צועקים. אני רוצה לעזור לילד שלך. אני אוהבת אותו." שתקתי. אמרו לי לא להסתבך עם האישה הזאת. והרגשתי נורא. מורה אוהבת את כל הילדים.

צעדיי הפכו קטנים יותר. עוד רגע אני מגיעה. ראיתי את חנוך. הוא הסתכל עליי ואמר לי במבט מזוגג: "חכי חכי מה עכשיו היא תעשה לך." ילד קטן, זעם גדול ואני – מורה חדשה ומחליפה, עומדת מולו בחוסר אונים, אכולת ספקות עם רצון בלתי נשלט לבכות.

נכנסתי לכיתה. והילדה ששמו לה על השולחן שני ג'וקים לפני רגע חייכה אליי ואמרה לי "שלום". בפעם הרביעית היום. ושרה הצמידה את כף ידה המאוגרפת אל אוזנה והזרת והאגודל היו פרושות. "שירותים" היא רוצה. ספרתי. הפעם השישית. ואני חזרתי הביתה. בכיתי. הפעם המיליון. אבל מי סופר. ובמכתב הפרידה, לא הרבה אחרי כל זה, ילד אחד כתב לי, בתחביר קלוקל:

"אני מעט אוהב אותך, אני מעט שמח שאת עוזבת, היה קשה איתך. בהצלחה בבית הספר החדש."