הופעת בכורה במטע

 

 

 

בתחילת חודש מרץ התקיימה מסיבת השקה לספרי "עירומה על גב סוס במונגוליה" בחנות הספרים תולעת ספרים. לא כל יום מתרחשים בחיי יוצר אירועים מעין אלה, שהם ממש ובדיוק כמו יומהולדת רק שלמזלנו לא פעם בשנה –  כי כמו יום הולדת, יש במסיבת יומהולדת לספר משהו מאוד מלחיץ עד כדי כך שהחתן או כלת השמחה יוצאים בלי שן ובלי עין וגם עם לב לא מי יודע מה.

התכוננתי מראש לכל אלה, ומכיוון שלא רציתי בהם התפללתי חזק חזק (הצעת ייעול לכולם, זה עובד!): אווירה חמה ואוהבת – לאו דווקא כלפי. באוויר. שהאוויר יהיה מלא באווירה נעימה. אז כן זה בדיוק מה שהיה. אני ישבתי כל האירוע בצד, לגמרי פנויה להרגיש איך משאלתי מתגשמת – והייתי מאושרת.

ואז, בסוף האירוע, בין מכרי הניגשים לברך ולבקש חתימה כאילו אני איזו סלב זרה, ניגשה גם עופרה קליגר. אישה נאה מאוד ומבוישת מאוד, מצטנעת ומאירת פנים. בקול שקט ביקשה גם היא חתימה, ואז סיפרה שזה שנים היא מחזיקה בספרי הקודמים קרוב מאוד אל לבה. ואני לא ידעתי. לא עליה ולא על אולי עוד כמה כמוה. תמיד תמיד זה מפתיע אותי מחדש לדעת שיש לי קהל אנונימי. תמיד (עד הצטרפותי לבננות, האמת) הרגשתי כאילו אני בעיקר כותבת למגרות הלב שלי, גם אם הן מכורכות ואי אז היו בחנויות.

 כדי להגיע אל עיקר הפוסט החגיגי הזה, אקצר ואגיע אליו ישירות – אל תוכנו החשוב. שיריה של עופרה קליגר. היא שאלה אותי באותו ערב שבו נזדמנו לראשונה פנים מול פנים אם תוכל לשלוח אלי את ספר שיריה האחרון, הרביעי במספר, "בעין פנימית", שיצא לאור לפני שנה בהוצאת "עיתון 77". אמרתי – כמובן, אשמח לקבל. ואכן קיבלתי בדואר פלוס הקדשה שמימי לא קיבלתי כמותה (סודי בהחלט מטעמי צניעות וצנעת הפרטיוֹת).

ואז התחלתי לקרוא דף אחר דף, שיר אחר שיר ונמלאתי צער, פשוט צער איום בצד שמחה גדולה על שזכיתי אני. ועל מה הצער? על שיריה של עופרה, על ציבור קוראים אוהבי שירה שלא ידע אותה עד כה רק משום שהיא גרועה ביחצ"נות, מבוישת מדי, בעלת מרפקים קטנים מדי, שואפים לאפס. ומה עוד צריך כדי להוכיח שלא די, בהחלט לא די בכישרון לכתוב שירה נפלאה (בעיני), רגישה ביותר (בעיני), כובשת באחת (אותי). בהחלט לא די בזאת. אז החלטתי לעשות מעשה. בעצם כמה. אחד מהם הוא ניסיון לשכנע שיפתחו לעופרה בלוג במטע – למעננו וגם למענה. מגיע לה בענק (בעיני ומבחינתי). ועד שתזכה (בתקווה שכך יהיה), אני מפנה את הבמה שלה זכיתי אני לכמה שירים של עופרה על אביה. חוות דעתכם, ובעיקר לבכם חשובים מאוד מאוד – לכל אחד מן המפרסמים במטע, ובמיוחד לאלה שעדיין חסרים כלי התנהלות במטע החיים של המשוררים שעה שאינם עסוקים בלב שלם רק בכתיבת דבר שיר במסתרים.

 

 

שִבְעה

 

 

אבי, לאחר שעלית על העגלה הגדולה

במעלה שביל החלב,

התכנסנו חבורת ילדים בבגד שבוּר,

פרשנו שמיכות על הארץ כמו

ביום קיץ על החוף.

שחינו בגאוּת ובשפל,

העיניים  צרבו,

הגוף  נטף זיכרונות.

אחַר

הוצאנו אבנים מכיס המרה

הטחנו זה בזה

עד שהגיע השחר.

 

 

 

כינור על פלגי מים

 

אָבִי תָּלָה אֶת כִּנּוֹרוֹ

עַל עֵץ הַשָּׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

וְצִפּוֹרֵי שִׁיר בָּאוֹת עִם בֹּקֶר

לְהַלֵּל בִּשְׁמוֹ אֶת שִׁמְךָ,

יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן.

 

כִּקְאַת מִדְבַּר

נוֹשֵׂאת אֲנִי עֵינַי אֶל הֶהָרִים

לְחַפֵּשׂ הַמָּן שֶׁנָּתַתָּ בְּרַב חַסְדְּךָ

 לַדּוֹר שֶׁלא חָשַׂךְ מֵעַצְמוֹ אֶת

עֵגֶל הַזָּהָב.

 

אָבִי תָּלָה אֶת כִּנּוֹרוֹ

עַל עֵץ הַשָּׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

וְהוּא גָּבֹהַּ עֲשֶׂרֶת מוֹנִים מִמִּדּוֹתַי.

עֵת אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לְפָנֶיךָ אֱלֹהַי

לֹא  תְּמַלֵּט מֵרֶשֶׁת רַגְלַי.

 

כִּסְנֶה בּוֹעֵר אֶעֱמֹד

וְאֵדַע

 הִשִּׁירָה רוּחִי

 מִבְטָחָהּ

אֶל הָאֲדָמָה.

 

 

 

 

יום הולדת לאבי

 

 

תשעים שנה נתנו בו

אותות ומופתים:

עיניים עכורות כמים

שהתלכלכו מבוץ,

הכרה ריקה ממחשבה

עוגנת על סף הקץ,

קיבורות ידיו ורגליו

שפעם שמשו עגורנים

ונשאו כל מטען

מוצגות היום על

אנדרטת גופו.

 

קולי לא יגיע אליו

אוזנו מונחת כאפרכסת

שמוטה.

 

 

והנה, בונוס, עוד שיר נפלא בעיני על אבא וגם על אמא…

 

 

תפילות למזכרת

 

 

אבי הותיר לי את ברכת השחר,

את קריאת שמע על המיטה,

ברכת המזון ותפילת הדרך

והניח על לוחות לבי.

 

בשוכבי ובקומי מחייך אלי אבי

בצבעי לבן ותכלת.

 

 

אמי מתה מזמן

עיניים חומות היו לה

מהבילות מעשן כירה – 

בארות אהבה,

וידיים – תעלות מזון.

 

 

נים ולא נים באים הם אלי

מניחים ראשם למראשותי

מכבים את החושך

ויורדים במורד.