מהי באמת ספרות יפה?

מהי ספרות יפה? האם באמת יש מישהו שיכול להגדיר מהי? היה לי אי פעם מכר מתמטיקאי שעיקר חייו היה בכתיבת נוסחאות הקשורות בפיזיקה. הוא תמיד היה אומר שבנוסחה יש הרבה יופי, יופי טהור. לא מבינה כלום בנוסחאות מעבר למה שזכור לי מהתיכון. לזכור אותן בעל פה, למלא אותן במספרים, לבחון שהמספרים יושבים נכון בנוסחה ולקבל ציון תשע בבחינה.

  נוסחאות במתמטיקה בשבילי הן היפוכה של המילה הכתובה שיוצרת את אותו דבר נשגב שנקרא אמנות/ספרות יפה. משוואות יפות הן קודם כול כאלה שניתנות להוכחה. נכון, מכרי המתמטיקאי? איך אפשר להוכיח שספרות היא יפה? לפי מה? אילו קריטריונים ברורים וחד משמעיים יש לנו באמת – לכולנו, לקוראים מן השורה ולחוקרים הנכבדים היושבים ומתחלפים בכיסאותיהם במרומי הקתדרה?

 לפני זמן מה, במסגרת פוסט שהעליתי, הועלה עניין ה"הכול בעיני המתבונן" בהקשר של אמנות המילה הכתובה. ומבחינה זו פרוזה או שירה היינו הך המה. שחר מריו מרדכי כתב באחד הפוסטים האחרונים שלו שרבות שאלותיו בענייני שירה מאשר תשובותיו.

 חברה סופרת נכבדה שהיתה לי, מנחה בקבוצות לכתיבה יוצרת, סיפרה לי אי פעם שכשהיא רוצה "להמחיש" לחברי הקבוצה ששולחים יד בכתיבה יצירתית אך לא יודעים הרבה על מעשה אמנות הסיפר, היא פשוט קוראת באוזניהם קטע מסיפור של סופר דגול. קפקא, למשל. קוראת וזהו.

 מה פירוש?

 היא, ברוכת כישרון הכתיבה האמנותית והידע הספרותי, לא יכולה להסביר ולנמק באמת מה עושה את הקטע שקראה לאמנות סיפור מן המעלה העליונה לעומת מה שאינו כזה…

 ובאשר לכל שאינו כזה – זאת אפשר באורח מוזר להוכיח או להתריע עליו בקלות יתר. אפשר עם פחות קושי להצביע על מה שהוא לא ספרות יפה ואולי גם קל יותר לנמק.

 מוזר, לא?

 או שמא אני טועה…

 ועוד קושי לא קטן, לתחושתי, הוא להוכיח זיוף בכתיבה ספרותית. פוגש הקורא המיומן טקסט כתוב לעילא, אך משהו בו מזייף לאוזני הנשמה. איך אפשר להוכיח את הזיוף? מסופקני אם אפשר.

 במידה דומה אלא שבקצה האחר של קריאת טקסט, יש כזה שהוא רעל לנשמת הקורא. לך תוכיח מה גורם לך, הקורא, מיאוס בעת הקריאה.

 אפשר?

 אני בספק.

 כי לפעמים מילים שנועדו לתאר מילים שנועדו ליצור דבר ספרות – הן מוגבלות ביותר.

אבל זהו גם בדיוק סוד קסמה של הספרות היפה.

לדורותיה.

ומן הסוד הזה, רבים הם הנשכרים והרוכבים לא אחת על גבו.

 הכוונה לכל חבר המרעים, שמתהדרים בתואר פרופסורים או חוקרים יודעי דבר.

 שיקום אחד כזה לדורותיו ויסביר באופן "מתמטי" מדוע באמת או מה עשה למשל את "הגלגול" של קפקא ליצירת מופת.

 אני חלילה לא אומרת שהיא אינה כזו, אלא שאני לא יודעת למה היא באמת כזו –  ולא רק עכשיו אלא גם מחר ומחרתיים ואולי… עד מתי באמת? עוד מאה מאתיים שלוש מאות שנה? ואם אכן כן, אז באמת למה? (זאת בהנחה שיהיה עולם שיהיו בו אפילו ספרים).

 האם לא מדובר פשוט וקודם כול באנרגיות שטקסט ספרותי "משדר" כנגד אמת חד משמעית שהיא היוצרת את יופייה האלמותי של נוסחה מתמטית?

 כמדומני שטקסט ספרותי אלמותי באמת יש באופן מובהק רק אחד – התנ"ך. ובאמת על מה ולמה הוא כזה?   

     ואגב, לכל זאת הגעתי דווקא מחוויה שחוויתי לפני שבועיים כשנסעתי עד קיסריה עם בנותי לצפות ולהאזין להופעה מדהימה של יהודה פוליקר. כשעזבנו אחרי שלוש שעות נטו של הופעת זמר מדהימה, אחת מבנותי אמרה: "זאת ההופעה הכי טובה שהייתי בה. הייתי בעוד הופעות טובות, אבל כשרואים אמן גדול באמת יודעים שהוא גדול. אי אפשר להסביר למה, אבל יודעים זאת מיד."

 אז אולי באמת וככלות הכול זו התשובה גם לשאלתי מהי ספרות יפה?

 כשקוראים ספרות כזו יודעים באחת שהיא כזו – וכל מילת הסבר או ניתוח או פרשנות מיותרת.