אלוהים מרחם על ילדי הגן, כתב יהודה עמיחי
ושלומית כהן-אסיף אוהבת אותם בכולנו, גדולים כקטנים ולהפך
לפני שנים לא מעטות, כשבנותי היו עוּלוֹת ימים, נזדמן לי על גשר גידולן והעשרת רוחן ותרבותן להתוודע אל משוררת נפלאה בשם שלומית כהן-אסיף. לא פחות משבנותי אהבו את שירתה ואגדותיה – אהבתי אותן אני כילדה שנעשתה אישה כמעט בעל כורחה, ולפעמים שלא לטובתה ובטובתה. שיריה של שלומית חיברו ומחברים אותי תמיד אל מחוזות התום והחלום, האמון והאמונה הזכה במה שכדאי וראוי לזכור גם בהיותנו מבוגרים – ולפעמים רק לכאורה בוגרים.
שלומית כהן-אסיף מיטיבה ללכוד את לוז נשמתנו חסרת הגיל, ולהניף אותה אל-על על כנפי ציפור ועלי כותרתו של פרח – להניף אל האור והשחור, שלמען אור התמיד אשר בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
שיריה הם, כאמור, לכאורה לילדים בלבד. בשבילי אין הוכחה מובהקת מן השיר שאביא כאן כראשון, אף שאינו כלול בספרה החדש של שלומית אשר ראה אור זה עתה ושמו בישראל – "ציפור, לאן את נוסעת?" השיר שאביא כאן לפני כל שיר אחר הוא זה שמחבר אותי לשלומית (כחברה אמיתית ולא רק על גבי דפי הספר) עד היום ולעד. את השיר הזה אני משגרת כאיתות לכל מי שנשלח אל חיי ללוותני במסע הנשמות.
וזהו השיר:
חָבֵר שָׁלֵם
כָּל אֶחָד צָרִיךְ
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חָבֵר אֶחָד לְפָחוֹת.
חָבֵר יוֹתֵר מֵאָח, יוֹתֵר מֵאָחוֹת.
חָבֵר כָּל הַזְּמָן, כָּל הַיָּמִים
לֹא חָבֵר לִפְעָמִים.
חָבֵר שֶׁמַּקְשִׁיב, שֶׁיּודֵעַ לָרִיב.
חָבֵר בְּלִי לְשַׁקֵּר
חָבֵר שֶׁתָּמִיד חוֹזֵר.
כָּל אֶחָד צָרִיךְ
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חָבֵר.
לֹא רֶבַע חָבֵר,
לֹא חֵצִי
חָבֵר שָׁלֵם, אֶחָד לְפָחוֹת
חָבֵר יוֹתֵר מֵאָח, יוֹתֵר מֵאָחוֹת.
*
ועכשיו אביא עוד כמה "מתאבנים" מתוך ספרה החדש של שלומית, "ציפור, לאן את נוסעת?" (אחד מבין עשרות משלה שקדמו לו…) זהו ספר שובה-לב כל אנוש בתכניו וגם הודות לאיוריה של גיל-לי אלון-קוריאל (הוצאת עם עובד). אה, כן, שכחתי לציין מאפיין חשוב ביותר בשירתה של שלומית, בצד החוכמה העל-דורית. הומור! יש ממנו בשפע כדי ליצור את הקטרזיס המוליך אל מה שכולנו כמהים אליו עמוק עמוק – פיסת שלווה, רוגע וחברות טובה שיודעת לחצות הכול בנאמנות ובאמונה בכוחה של קרן שמש קטנה, כפשוטה וכמטאפורה.
גובה החלום
פרפר בן יום
שאל פרפר בן יומיים:
עד איזה גובה
עפות הכנפיים?
ענה פרפר בן יומיים
לפרפר בן יום:
גובה הכנפיים
הוא גובה החלום.
העיגול הקטנטן
בתוך העיגול הגדול
יש עיגול קטנטן.
העיגול הגדול צהוב
הקטנטן פטפטן.
העיגול הגדול הוא השמש
שזורחת למעני.
העיגול הקטנטן
זה אני.
צנצנת ים
אני יכול לראות ים
בתוך ענן, גם בתוך עננת.
אני יכול לראות ים
בתוך דלי, גם בתוך צנצנת.
אני יכול לראות ים
בתוך טיפת גשם
וגם בתוך בועה.
ואני יכול לראות ים
כשזולגת לי דמעה.
התחפשתי לפרח
התחפשתי לפרח
כל הלילה לגמתי טל,
אבל הציפור ברחה ממני
והפרפר נבהל.
אמא,
איך הפרפר יודע שאני ילד
ולא פרח?
"מבולבל,
הפרח אינו נועל סנדל."
אבא,
איך הציפור יודעת שאני ילד
ולא פרח?
"מבולבל
לפרח אין משקפיים
ואין תלתל."
התחפשתי לפרח
כל הלילה לגמתי טל.
וסבא הרים אותי
ורצה לשים באגרטל.
שמוליק בלע דבורה
שמוליק בלע דבורה
כשאכל ממתק מצופה.
מאז הוא מפחד
לפתוח את הפה.
שמוליק, שמוליק, די
יודעים שזה כואב.
אם לא תפתח את הפה
תישאר רעב.
שמוליק, שמוליק, די
פתח את הפה,דבר!
בלעת רק דבורה
לא בלעת נמר.
שמוליק, שמוליק, די
לפחד הזה אין טעם,
לא יקרה לך שוב
מה שקרה הפעם.
שמוליק מהנהן בפה סגור
בשפה אילמת:
"הדבורה בבטני
עדיין מזמזמת."
דֻּבִּינָא
אני ודֻבִינא
שנינו ישנים ביחד.
דובי שומר עלי
מן החושך והפחד.
דובו דובי
שמן ועגול.
דובי ישמור עלי
עד שאהיה גדול.
איבדתי את דובי
דובי דֻּבִּינא.
אולי באוטובוס
אולי בתחנה.
בחושך, לבד
בלי דב שמן ועגול,
בלילה אחד
הייתי מוכרח לגדול.
יפה המחווה לשירים ראויים. תודה ושבת טובה
וגובה הכנפיים כגובה החלום- כמה יפה
אכן חכמה על דורית
מקסים עד מאד
מלא אהבה !
מאד יפים השירים (גם כמי שכותב הרבה שירי ילדים ) מאד אהבתי לא הכרתי בכלל, מעניין אם הלחינו אותם את שני אלו אהבתי במיוחד
צנצנת ים
אני יכול לראות ים
בתוך ענן, גם בתוך עננת.
אני יכול לראות ים
בתוך דלי, גם בתוך צנצנת.
אני יכול לראות ים
בתוך טיפת גשם
וגם בתוך בועה.
ואני יכול לראות ים
כשזולגת לי דמעה.
התחפשתי לפרח
התחפשתי לפרח
כל הלילה לגמתי טל,
אבל הציפור ברחה ממני
והפרפר נבהל.
אמא,
איך הפרפר יודע שאני ילד
ולא פרח?
"מבולבל,
הפרח אינו נועל סנדל."
אבא,
איך הציפור יודעת שאני ילד
ולא פרח?
"מבולבל
לפרח אין משקפיים
ואין תלתל."
התחפשתי לפרח
כל הלילה לגמתי טל.
וסבא הרים אותי
ורצה לשים באגרטל.
ראשית לכל המגיבים והקוראים האנונימיים: אין מאושרת ממני על שותפותכם באהבת שירי שלומית, ובכלל באהבת שורות שנוגעות ומרטיטות נימים שבחולין הן סמויות מן העין.
ולאבנר, מידע אישי, יש לא מעט שירי שלומית שהולחנו ובקרוב אף יצאו לאור דיסק וקלטת שבו ישיר משיריה הזמר יהורם גאון.
בשורה אישית לאבנר שטראוס: שני שירי שלומית שאהבת במיוחד עדיין לא הולחנו. אתה בהחלט מוזמן לאיירם בצליליך הנפלאים…
תודה ענת .
אבנר אולי מספיק עם ההשתלטות
זה לא הבלוג שלך. לך לשלך
ותשפוך אצלך
שוטרת תנועה יקרה הבה תני לבעלת הבלוג להחליט
הזכרת לי שמישהו אתמול נתן טרמפ לשוטר וכשהשוטר ירד נתן לו דו"ח .
–
רוצה משרוקית :-)?
(אגב כל תגובה נוספת עלולה לגרום לתגובה נוספת בטריטוריה זו).
בתי ואני אוהבות את "הארנב ממושי" וספרים נוספים.
ההומור בשיריה ובספריה פשוט נפלא, וכן השפה העשירה.
השירים שהבאת כאן, ענת, קסם צרוף.
לדעתי הצנועה אלו שירים ילדותיים מאוד, לא הבנתי אף פעם את סוד הקסם, אבל כל הכבוד לפרגון ולמחווה של ענת הנדירים במקומותנו
כל המגיבים בלהט אהבת שלומית. עשיתם לי שבת שנחה. ולאבנר ופנורמה אומר בתור "שוטרת תנועת הבלוג": חילופי הדברים ביניכם אף הם מרגשים כראיה להיותנו עדיין ותמיד – ילדים… לחיוב ולהומור, אם אפשר…
לא כדי לגונן אלא מתוך סקרנות עמוקה – מה ילדותי בשיריה של שלומית. וכן, אזכיר להתייחסות אלו שירים לילדים ולילד שבתוכנו, אם נותר עוד מהו ממנו.
אבל סקרנותי ממש בעינה ושמח למענה מבהיר. ובאשר לנדירות הפרגון. אכן יש וחבל מאוד שזה נדיר.
אלו אכן שירי ילדים ושלומית נותרה ילדה וזה המיוחד בה, אך אין בהם רובד נוסף שיהפוך אותם לשירה ממש כמו שיש בשירי ילדים אחרים(נורית זרחי ואנדה אמיר בעברית ומילן) שאפשר למצוא בהם עוד ועוד. בשיריה לטעמי אין את זה אך הם חביבים מאוד וקליטים ושוב הפרגון נדיר וסליחה על הבקורת , זו כאמור רק דעתי הפרטית.
למבקר האנונימי. ראשית מודה על שורותיך המנהירות. שנית, חלילה לך מלהתנצל. שנינו יודעים שזהו סוד קסמה של ספרות – ככלות הכול, בגרעינה היא יפה או שככה-ככה בעיני המתבונן. ונימוקיך העשירו ולו אותי בשיג ושיח עניינים ומהותיים הגם אם מקוצרים, וגם לשם כך נועד דבר השיר – גשר אנושי רב עניין לצעידה הלאה אל מחוזות חדשים-נוספים. תודה.
לענת ולכל המגיבים
ענת, תודה על המילים החמות, ואכן הפירגון במחוזותינו נדיר הוא.
תודה לכל אלה שאוהבים את השירים ונוגעים בהם {זה נותן כח לעוד…)אחרי הכל שיר רוצה שיגעו בו. שיר הוא כרטיס נסיעה, הקורא בוחר את היעד.
עוד משהו: כשקוראים שיר {או ספר) גם השיר קורא אותנו ויודע עלינו משהו. והרי אמנות, ובכלל זה השירה, מעצם מהותה וגרעינה היא הפקה משותפת של כותב-קורא.
תודה שאתם חלק מן השיר שלי
איזו תגובה עמוקה,לקונית, שירית, כמו הכתיבה שלך
ענת יקרה, צרוף מקרים מוזר, השבוע רכשתי לנכד שלי 4 בגדי גוף עם שירים של שלומית, ביניהם שניים שצטטת בבלוג הזה. איזו שמחה!
בבית יש לנו שתי שמיכות עם שירים שלה
ואת צודקת,הרבה עומק וקסם יש בשירה הזאת. אהבתי את הכתיבה שלך ואת הפירגון, כנראה שיש לך הרבה משלך, לכן את יכולה לפרגן ברוחב ובצדק
ענת לויט, ברוכה הבאה.
לא יודעת אם את זוכרת, נפגשנו לפני שנים רבות, אולי הכרת אותי בשמי הקודם.
אני רוצה למסור דרישת שלום חמה ואוהבת לשלומית. שנים רבות לא ראיתי אותה, היא בן אדם יקר…
שמחה שכתבת לי המשוררת ידידה ותיקה וזכורה אפילו מגג ביתה שבירושלים הקדושה – גבריאלה אלישע. נכון? קראתי וראיתי אותך בבלוג שלך והתביישתי לפנות ולהזכיר עתיקות. אז הנה על גשר אהבתנו את שלומית חידשנו ימינו כקדם.
ענת, איך יפה ניסחת את זה "על גשר אהבתנו את שלומית"… מקסים!
וואוו, את רוצה להגיד שאפילו היית אצלי פעם? אשמח להיזכר… (אבל בפרטי, אולי תכתבי לי מייל דרך הבלוג שלי).
כיף להיזכר בעתיקות טובות, זה כמו דרישת שלום מן העבר… תודה לך ושבוע מבורך
ענת,
ברוכה הבאה לבלוג.
וש"ד לשלומית.
תודה גיורא. א. הצצתי לך לבלוג.
ב. בישרתי כרגע לשלומית שחברים לנשק-העט הספר והמוזה מחבקים אותה.
משוררת וסופרת אהובה. כותבת כל כך יפה. איך היא עושה את הקסם הזה של כתיבה ילדית ולא ילדותית.
לוסי היקרה
זו פשוט מתת אל, שהזוכה המאושרת לא זנחה אותה ולא הזניחה כי אם טיפחה ומטפחת רוב ימיה….
היי ענת! ברוכה הבאה לבלוגייה!
אכן, אליענה יקרת נפשי מקדם, נתברכתי ואני שמחה בפינתי החדשה בעולם המילים והקשרים האנושיים הוותיקים והחדשים.
ענת יקרה: אני לא בלוגרית, אבל קוראת בקביעות את "בננות".אני מכירה את ספרך "דקירות" ואוהבת אותו במיוחד.
באשר למחווה: אמא שלי שמעה לפני מספר שבועות הרצאה בוי"צו של שלומיתכהן-אסיף. עד עכשו היא לא נרגעה מן הקסם.מן הרכות ומן העוצמה שגלתה. חבל שלא יודעים עליה מספיק ולא שומעים יותר ויותר.
אתי היקרה, מילותייך נפלאות לפתיחת שבוע. את שורותייך על שלומית מפי אמך אשלח ברשותכן ישירות לבעלת העניין היקרה מכול. באשר אלי, אתגבר על "הצניעות" ואשמח לשתף אותך בספרי החדש שיצא לאור לפני כחודש "עירומה על גב סוס במונגוליה". הוא יצא לאור בקיבוץ המאוחד ובו מיטב עולמי השירי מאז "דקירות" הראשון בספרי ועד היום.