שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
ערב פסח, ניסן תש"ע
לפני חודשים ספורים, בשיחה עם פרופסור לספרות שהיה מראשוני מרצי ומלמדי ולימים המצנט האחד והיחיד שלי, עוזי שביט, עלתה לדיון ולמחשבה שאלה מפתיעה: איך זה שהשירה – קרי המשוררים והמשוררות – אינם מרבים לכתוב שירי הורות פתוחי לב ומשתפי לב, ולאו דווקא כאהבה מקדשת. חשתי מיד כי מדובר ב"פרה קדושה" או אם תרצו – בנושא שהוא טאבו אדיר, שנגזרת עליו מלכתחילה שתיקה. ואם לא שתיקה – אזי בעיקר בחדרי חדרים, בין חברים וחברות קרובים. שם אפשר ורצוי לפרוק מתחים קשים ותסכולים לא פשוטים ואכזבות וכאבים. ילדים זה שמחה. את זאת קל לשורר. ניסיתי אחרת. בעוז ובגבורה, ועוד רחוקה אני מללחך את אוקיינוס הרגש והתובנות הנפתלות והמורכבות, שמכיל חיים שלמים בין הורים לילדים – במציאות הנגלית כבעומקי הנפש פנימה.
ואלו ממצאי הזמניים, האישיים ביותר, שאולי יהיו לגשר…
אמהות אכלו בוסר
עוון אבות על בניהם, ומה על אמהות
שאכלו בוסר, מה יהיה על בנותיהן
שכהו ימיהן משיגיונות אֵם שמצפונה מייסר
באין רפואה לשיניה הנעוצות בפירות חלציה
המבקשים לשיר לפועלה שיר הלל
מוכתם בעוולות שלא ידעה למנוע.
תש כוחה להיות אשת חיל ללא אב, אֵם ובעל
מתקן קיר בבית שהמיט כשעזב אל בית אחר,
להקים לזרעו נצר חדש, בלי להביט לאחור,
ולו על מנת להתנצל.
בין שני נהרות
לי הנהר שלי ולך שלך, שדומה
רק על פני המים. לא בזרמי מעמקים,
לא במערבולות, לא בסלעים ובענפים
נופלים אל געש כדי שנוכל להיאחז
ולהינצל. וכל שאומר, בתי, למען תצלחי
אחרת ממני, לא יחסוך תנועה אף לא לי
אלא אם אחצה כאילו לא למדתי
את שנועד למנוע את טביעתי.
להתמלא באֵם
לטפו, חבקו. מחלו על מילים שצלפו
בנשמותיכן הרכות שהקשו
כשלא היה על ידי מי
שירחיק עד אשר אוכל לשוב
ולהתמלא בהיותי אֵם.
*
גיששתי דרך להשקותכן
מטובי – ארץ לא נודעת,
ומעדתי למשוך אתכן
אחרי עד שהיטבתן ממני
לצמוח ולמשות
אל שבלעדיכן
לא הייתי.
*
הכעסים הותירו צלקות ליד
שאין מאוחר לה לגעת
ולחשוף נתיבים כמוסים
לשרטוט מפה חדשה
לאמונה בהחלמה.
*
ביקשתי להיתקן, להתערות
ולהרות אותי במראה שהייתן
כשהכתמתן אותה בבכי
כשעוויתי בזמנים מקוללים
שהיו הממרקים ביותר.
*
ימי בלילותיכן התהפכו
עם לידתכן. לא התכוננתי
למעמסה שלא הוסרה ליילד
אשם שחסם את שרציתי
להיניק, ונותרתי רעוּלה.
*
אולפתי לתת באמת ונתתי
בשקר. לא תמיד, אבל לא מעט
משרציתי, למען אוותר נצורה
ורוויה בצוּף אמהוּת
תחת אזהרה.
*
על אף היותכן ממני, הייתן בי
לרחק ולקרב בלי להיפגע
או לפגוע בגזע שהשתנה
בעוֹנות לא קבועות, לערער
שורשיכן שהשתרגו לטבור
חלוּפי שלא בותק עוד
לטבעות אהבה מנותקות.
ואהבת לבתך
ואהבת לבתך כמוך. וכשהיא ממרה
את פיך, האם את אוהבת את מי
שצמחה מעלייך כדי להתקין שלום
בביתך פנימה, למען לא תצטערי
על גידול באושים בצלמך וכדמותך
שמאסה בשתיכן.
כיבוד אם
וכיבדת את אמך, כי לאהוב אינך
חייבת לפני שתלמדי אותה מלפני היותה
אם שאהבה וכיבדה למען תגדלי
להבחין בין כבוד לאורך ימייך
לבין האהבה שתימלאי בהם
להרחבת ימי אמך
מלבך כשכר.
רחם פעור
הרחם שנפער לא נתפר להגן
ממטר רצונות, הפצרות, תחינות
ותביעות לאשר לא יכולתי להגשים
כגשם נדבות, כי נמלאתי מים
לא שפירים, מסוכנים יותר
להיותכן לשעה ארץ צייה.
לתמר
שיבה הביתה
רוצה לקבל אותך פתוחת לב כזרועות
חשופות, לנשק בשקט לאחר שהמראתי
על גבך, ממתינה לנחיתתך הרחק מהקן.
מעתה נאחז ידיים במרחק, חלק בחלק
עם האוויר שישא את כנפינו לאהוב אחרת.
הפרד ומשול
הגיעה שעתך להפריד חיי מחייך ולמשול
בהם, לכלכל מעשים בלי הפריה והפרעת
אם, שכוחותיה לא מלאו עוד כי אִם לאהבה
שתפריח את שתיכן בשדות רחוקים.
מתנה יחידה
לציפור-האֵם חוכמה וחוזק
לב באהבה, באין מצפון לחינם
על שילוח חיים לא לה, להפריחם
מעליה, שלא על מנת להיפגש
ובלי מילת פרידה והודיה
על מתנתה היחידה.
גורל עשו
לא כל הילדים שווים לאמותיהן
כשנזרעים מוקשים באין גדר
ביטחון שתגן מכריתת פיסות מִתום
הלב, כשיש אובדן דם יקר לפיוס
שארי בשר בקיפוחם מאז עשו.
עול האימה
לו ידעה שרה על עוֹלת בנה,
האם היתה מתירה
ומותירה את יחידה
יחיד על מזבח לב
אב שלא מנע עוֹל אֵימה
במבחן אמונתו עד לדורותינו?
ברוכה הבאה
אכן, אנשים נמנעים לפרסם ולכתב על ילדיהם מחשש להודות על שגיאות או מפני שלא רוצים לפגוע בהם על ידי חשיפה נוספת.
מירוץ שליחים
לְעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ יְלָדֵינוּ אֶת עֹמֶק
אַהֲבָתֵנוּ לָהֶם.
אֶבֶן אִם תֻטָּל לְתוֹכָה-
לֹא יִשָּׁמַע קוֹל פְּגִיעָה בַּתַּחְתִּית.
סוּס רָתוּם לְמֶרְכֶּבֶת גּוּפָם הִיא
בֵּין אִם יַצְלִיפוּ אוֹ יַגִּישׁוּ לְפִינוּ
קֻבִּיּוֹת סֻכָּר
אֶת גַּבֵּינוּ יִרְאוּ וַאֲנַחְנוּ
נִשְׁעַט
ענתי יקרה שלי,
אילו שירים נפלאים, חזקים, אכזריים, לא עושים הנחות, לא לאם ולא לבנות.
אמצי אותי ואירגע.
נשיקות,
יוסי
(שמאמץ אותך אל ליבו)
ענת, ברוכה הבאה למטע.
אשר לנושא השירים שהבאת כאן ולהקדמה שכתבת, אכן מדפי הספרים עמוסים ביצירות שנושאן התחשבנות של ילדים עם הוריהם – לעיתים בסימן פלוס ולרוב בסימן מינוס –
לעומת העדרות כמעט מוחלטת של התחשבנות הפוכה. לדעתי, יש לכך שלוש סיבות עיקריות. הראשונה היא שילדים לא בוחרים להיוולד ובמשך תקופה משמעותית של חייהם הם תלויים בהוריהם ולכן תחושת הקורבן היא טבעית למהות הקשר.
סיבה שנייה היא נורמטיבית: ילדים 'זוכים' ברוב המקרים שהוריהם ימותו לפניהם ואז חשיפת ה'אמת' אודותיהם ואודות יחסם לילד/ה הכותב/ת ולאחיו או אחיותיו אינה פוגעת במושא הכתיבה.
הסיבה השלישית מהותית יותר באופיה – הורים נוטים לראות בילדיהם חלק מעצמם. הם בחרו להביא אותם לעולם, הורישו להם תכונות גופניות ונפשיות, גידלו וחינכו אותם וקשה לרוב להורים לראות בילדיהם בני אדם נפרדים לחלוטין מעצמם.
לכן במקרה של 'כישלון' וצמיחתו של 'ילד רע' ו'כפוי טובה' הנטיה ההורית הטבעית היא לקחת אחריות לתוצאה 'הלא רצויה' המתבטאת בצורה של רגשות אשם ו/או רצון להגן על פרי הבטן ומעטים רוצים ויכולים לבקר בפומבי את מי שהם חווים כשלוחה והמשך של עצמם שהרי זו במידה זו או אחרת, ביקורת עצמית.
תודה לכל המברכים, האוהבים והמגיבים. העליתי את שירי אלה כמופע פתיחה בבלוג, בתקווה לפתוח את מפתח הלב הפרטי של הקוראים. חשיפה אישית לא כסטרפטיז אלא כהידברות אינטימית משהו, שתחזק ותבנה כל אחד ואחת מאיתנו בדלת אמות. אשמח ואודה על סגנון וידויי, גם אם במעטה הגותי…
מה באמת עושה גידול ילדים לנשמות הוריהם?
זו שאלת השאלות! או קושיית הקושיות,
ללא קשר למה בסרר או לא בסדר ואפילו לא לליל הסדר.
ענת, אני מאחל לך התגשמות ציפיותייך הבלוגריסטיות ובאותה נשימה מציע לך להנמיך ציפיות בנוגע להידברות אינטימית או פתיחת מפתח הלב הפרטי של הקוראים בתגובות בסגנון וידויי.
סביר יותר לחטוף מהקוראים מצד אחד – חבטות מילוליות שפותחות את הראש הפרטי של הכותב/ת ומצד שני – ליטופים ודברי חלקות המיועדים יותר לגופו/ה הפרטי/ת של הכותב/ת מאשר לגוף הכתיבה.
פדרמן הצדיק, טול קורה מבין עיניך. גסויות (לגופן של) הושמעו במטע רק מכיוונך.
לאהוד: הכוונה לגילוי צפונות הלב והחוויה. לא רק לילדים מותר לקטר עד כמה קשה להם עם הוריהם… וינטלציה אינה רעה גם להורים. וכן, לא בהכרח
חשיפת ילדים לקשיינו אמורה להעיק עליהם, כי אם להפך. כולנו – ילדים כהורים – כדאי שנתפכח עמוק עמוק להכיר
בהיותנו בני אדם. חוץ מזה, מה שמקובל בכתיבה בבלוג – תמיד אפשר לשנות. כמו בחיינו שמחוצה לו.
לענת, נפגש וירטואלית עוד כמה חודשים ונשוחח במה שניתן לשנות ובמה שלא.
אגב, דוגמה לשיח בלוגריסטי נפוץ יש לך לעיל תחת השם 'זוכר'
אהוד, הצעה קונסטרוקטיבית
הלוואי שניפגש עוד כמה חודשים ולו וירטואלית. זה יאמר שאנו קיימים, שיש לנו מה לומר – ובעיקר והכי חשוב שנדע
להבחין בין מה שראוי להיזכר לבין מה שראוי להישכח לבין מה שהכי ראוי זה להיתקן.
ענת ברוכה ברוכה הבאה
ברוכים שירייך האמיצים
שמחה לפגוש בך שוב אחרי שנים רבות רבות
חג שמח
סקרנות אנושית, ומתנצלת עליה
האם את ריקי דסקל המשוררת או שמא ריקי אחרת? שמחה על שורתך המלבבת.
סקרנות אנושית, ומתנצלת עליה
האם את ריקי דסקל המשוררת או שמא ריקי אחרת? שמחה על שורתך המלבבת.
סקרנות אנושית, ומתנצלת עליה
האם את ריקי דסקל המשוררת או שמא ריקי אחרת? שמחה על שורתך המלבבת.
אכן ריקי דסקל 🙂
מיליון שנים עברו מאז נפגשנו !
חושבת עלייך ועוקבת אחר מעשייך הספרותיים בחיבה ובהערכה
דרכים מקבילות לפעמים מצטלבות
וכדרך מעגל החיים בסוף אפילו שבים ונפגשים. אף אני עוקבת אחרייך שנים על גשר השירים. איך שרדו גיבורות כמעט רבע חיים…
ברוכה הבאה, נושאים שמאד מדברים גם אלי.
ברוכה הבאה
בהצלחה עם הספר החדש.
יש מקומות שבהם חסר מאד הניקוד.
ובכלל, מה מוגש כאן לדיון?
האם השאלה מדוע לא כותבים הורים על ילדיהם
או השירים עצמם, ואיכותם כיצירות אומנות?
בהצלחה
שמחה מאוד על הברכה, זה קודם כול
ומה מוגש כאן לדיון? איש איש לנפשו וכרצונו יבחר ויגיב.
באשר לניקוד, מודעות לבעיה ולקושי. קשיים נועדו להתגבר עליהם אט אט…
ענת
מרגש ונוגע.באמת מפתח הלב…
יש לי גם הרבה שירים בנושא.
פה בבננות, למשל:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=151&itemID=5865#post5865
אקרא עוד היום, תמיי בסקרנות ועניין.
טוב שבת נשים גם יחד…
ברוכה הבאה, ענת, כפי שכתבת באחד השירים היפים, הילדים הם לנו מראה. הם לא מפסיקים לזוז ולהשתנות, ואם לא נהיה כל הזמן גמישים ובתנועה, אם לא נחפש זוויות ראייה שונות, יישארו לנו הרבה שטחים מתים מאחורי שלבי הסולם שהם מעמידים לנו. אבל איך מיישמים את זה לעזאזל.
נועם היקר, לתחושתי ומניסיוני היומימי הנסיון הוא אינסופי ותמיד ככה – שני צעדים קדימה שלושה אחורה. כמעט כמו בריקוד שהוא בהחלט גם גורלי גם נפלא וגם אכזרי. ואפרופו, רצית שאסייע לך עם שיריך ואני בהמתנה דרוכה לקראת הצעד הבא. ליל מנוחה.
ענת, ברוכה הבאה. מרגש פוסט הפתיחה הזה, ואני אני מברכת אותך גם על ה"כניסה"!
ילדים זה שמחה, בדרך כלל. ילדים זה ברכה, בדרך כלל.
ענת אהבתי את השירים מהרגע הראשון ,
ברוכה הבאה רציתי לתת זכות קימה לותיקים מעלי, בעצמי רק ירדתי זה עתה מרשימת החדשים עם בואך , מאחל
לך הרבה הנאה והמשך כתיבה משובחת
ענת אהבתי את השירים מהרגע הראשון ,
ברוכה הבאה רציתי לתת זכות קימה לותיקים מעלי, בעצמי רק ירדתי זה עתה מרשימת החדשים עם בואך , מאחל
לך הרבה הנאה והמשך כתיבה משובחת
אבנר היקר, אודה ואתוודה בפשטות ובכנות כי שורותיך שמחו אותי מאוד מאוד. גם בזכותן אולי אחדל ביום מן הימים, ואולי במהרה בימי, לשאול את עצמי בחדרי חדרים את שאלת המשורר גורדון: למי אני עמל… שבת שלום.