דקת דומייה

הרהורים דואבים בשחר שלפני הצפירה

שנה בשנה, שנים על שנים, מאז היותי ילדה, בכל יום שואה, עם הישמע הצפירה, בעומדי דום דקת דומייה, כולי עסוקה בדבר אחד – במאמץ נפשי עצום להינתק מהווה חיי, להינתק ולהתייחד עם מה שאין לי שום יכולת להתייחד ולהתאחד איתו באמת – עם מוראות השואה, זוועה ששום דעת ונפש אנוש לעולם לא תתפוס באמת. לעולם לא. ואין תסכול גדול משאני חשה באותה דקת דומייה. תסכול קיצוני, הממחיש באופן שאין קיצוני ממנו, עד כמה ככלות הכול כבראשית דבר – אדם לאדם זר, במיוחד בחוויותיו הקשות ביותר, ושום כוונה לאמפתיה לא תעזור כאן באמת. שום הזדהות עמוקה אינה אפשרית. ואין ולעולם לא יכול להיות באמת קתרזיס בחוויית ההמון את צערו וכאבו של היחיד.

יום השואה, שנה בשנה, הוא ההוכחה שאין בלתה לכל מה שלעולם לא יובן בנפש האדם.

מיליוני בני אדם שילמו בחייהם באופן שאין זוועתי ממנו לדיראון עולם למילוי ההוכחה הזאת בתוכן.

ואכן במקום לזכור ולא לשכוח, עלינו לזכור שלעולם לעולם לא נוכל להתייחד. איננו מסוגלים לכך. איננו כשירים לכך. ואולי מן המבט האלוהי – מוטב שכך. זהו אבן יסוד במנגנון המתוחכם שגם הוא סמוי ונסתר לעולם – מנגנון שפיותנו כבני אנוש, נזר הבריאה, שכגודל יומרות בוראם, שאני מאמינה בו בלב שלם, גודל קלקולם.

יצר לב האדם רע מנעוריו, נכתב עוד לפני שאולי אפילו האל לא חזה עד כמה רע הוא יכול להיות!