כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
הזדהות
אתמול הייתי בעצרת נגד גירוש ילדי העובדים הזרים. שם, ברחבה שבין שתי מצודות תרבות, מוזיאון תל-אביב וספריית בית אריאלה, התרוצצו ילדים מאסיה (וישראלים בכללם) ומאירופה, מדרום-אמריקה ומאפריקה כשברקע זמרים וזמרות שרים ושרות ונואמות ונואמים נואמות ונואמים.
ושרו ונאמו על זכויות הילדים לחינוך, לבריאות, ועל שאסור לגרש אותם, על זכותם להיות ילדים חופשיים, שהרי יש ילדי פליטים שנמצאים כבר שבועות וחודשים במעצר, כי אין איש או מוסד שלוקחים על עצמם לדאוג להם.
היום סיפרה לי אם שהיתה שם עם בנה, בן ה-8, והוא, אחרי כמה נאומים,
החל לבכות בכי תמרורים שהוא רוצה לחזור הביתה. האם נבהלה, ושאלה מה קרה, והילד אמר שהוא לא יכול לסבול שמדברים על הילדים שנמצאים בבית הסוהר.
החל לבכות בכי תמרורים שהוא רוצה לחזור הביתה. האם נבהלה, ושאלה מה קרה, והילד אמר שהוא לא יכול לסבול שמדברים על הילדים שנמצאים בבית הסוהר.
"אבל הבטיחו שמחר יוציאו אותם משם," ניסתה לנחם אותו.
"אבל הלילה, מה יקרה להם הלילה?"
צודק הילד, וצודקת העצרת.
מזדהה. גם אני הייתי שם, והצטערתי שלא הבאתי את הילדים. אני כבר לא מצטערת.
שובר לב שדברים כאלה קורים פה. ילדים בבית הסוהר, מדינה מופרעת.
אוי אוי אוי
ועדיין אני שואלת את עצמי מי יהיה האחד שינער את אנשי חלם ויסביר להם איפה נמצא הירח. פשוט נורא.
וגם ילדי