כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
דרך הייסורים של כתב יד מאושר – ההסכם
סוף סוף התקבל כתב היד ונחתם חוזה לשביעות רצון כל הצדדים…
רגע!
שביעות רצון כאן היא דבר בעייתי. במקרים רבים מרגיש המחבר שדפקו אותו עד העצם. הוא מתלונן על שלא קיבל מקדמה, שהאחוזים פעוטים, שרוצים ממנו חמישים אחוז על כל סרט או תרגום שייעשו מספרו, ועוד כהנה וכהנה תנאים שונים ומשונים.
תנאי משונה שנתקלתי בו היה הסעיף הראשון בהסכם. נאמר שם שהחוק שעליו בנוי ההסכם הוא סעיף (לא זוכר של מה) מספר 11 העותומאני. כששאלתי מה זה, ומה פתאום אנו נזקקים לסעיף עותמאני, לא ידע איש לומר במה מדובר, חוץ מהטיעון המוחץ שזהו סעיף סטנדרטי בכל הסכם. אני ביקשתי להסירו אלא אם כן יבוא מישהו ויסביר לי במה מדובר (איש לא נענה לאתגר).
חוששני שעניין זה של תחושת הדפיקה עד העצם הוא אמביוולנטי למדי.
כאשר מדובר בסופר שזה לו פרסומו הראשון (לעיתים גם לא הראשון, אם הקודמים לא הצליחו במיוחד), טוען המו"ל שהוא לוקח סיכון, שכן הוא משקיע ממיטב כספו בדבר שאין לו כל ביטחון שיקבל בחזרה, שלא לדבר על רווח. לעיתים יקבל הסופר תנאים קצת יותר טובים אם פירסם כבר בכתבי עת, זכה בתחרויות, הביא המלצות מסופרים/מבקרים דגולים שמוכנים שחוות דעתם תפורסם. ואולם מקרים אלה מועטים ביותר.
אם יש לסופר יותר מהצעה אחת, הוא יכול, כמובן, לבחור בהצעה הטובה ביותר (אם כי סביר שהן תהיינה כמעט זהות) או להתמקח.
זה בדיוק המקום לומר שלמרבה הצער חוק השוק קובע, כלומר – היצע וביקוש. בדרך כלל, כפי שציינתי בלא מעט הקשרים בסדרה על ייסוריו של כתב היד, ההיצע עולה על הביקוש, והשאלה היא עד כמה מוכן המו"ל לנסות להשיג את כתב היד המוגש. בעניין זה רק לאלוהים ולמו"לים פתרונים.
לעיתים קרובות התשוקה לפרסם היא כה גדולה עד כי המחבר קופץ כמעט על כל הצעה של המו"ל, והוא מוכן כמעט לכל תנאי.
כאשר זה המצב, שום עצה לא תואיל.
ובכל זאת אנסה: לעולם לא להסכים לחוזה שבו הדבר היחיד שמקבל המחבר הוא עצם הפרסום. נתקלתי בכמה מקרים כאלה בהוצאות מסוימות. כאשר הספר מצליח מאוד אין גבול (תרתי משמע) לשמחתו של המו"ל. לא זו בלבד שכיסה את הוצאותיו אלא גם הרוויח לא מעט. שמחתו של המחבר (על הצלחת ספרו) מהולה במרירות ,שכן בדיעבד הפסיד לא מעט כסף.
הגם שבמקרים רבים המו"ל לוקח סיכון כספי, אפשר בהחלט להגיע להסכמה על תמלוגים פרוגרסיביים – כלומר, ברגע שהספר כיסה את עלויות ייצורו, יגדלו האחוזים. זה נראה הוגן למדי לספר ראשון.
אפשר, כמובן, לקבוע מדרגות עלייה של האחוזים עד אין סוף. מקרה כזה הוא משמח כי פירוש הדבר שיש שני צדדים מאוד אופטימיים ביחס לספר, דבר שאינו שכיח כל כך.
לגבי תרגום, הסרטה או כל שימוש שיכניס כסף נוסף – כאן המצב מעורפל. אם הספר הוא ספרותי במיוחד סביר שהמו"ל לא יתעקש על סעיפי ההסרטה אבל אולי כן על סעיפי התרגום. ולהיפך אם העלילה דרמטית מאוד, והסבירות שמישהו ירצה לעשות ממנו סרט גבוהה, ההתעקשות מצד המו"ל תהיה דווקא על סעיף ההסרטה.
במקרים אלה צריך הסופר להחליט עד כמה הוא מוכן להתעקש.
סופר שיודע שיכולת המשא ומתן שלו היא עלובה, ותשוקת הפרסום שלו גורמת לו לאבד כל שיקול דעת – כדאי לו לחפש סוכן או מייצג שמעורבותו הרגשית לא תהיה עזה כל כך, ויוכל לבחון את השיקולים בענייניות.
ועכשיו מתחילה העבודה האמיתית. הספר מגיע אל שולחן העורך.
שמעון יקר, אין לי אלא להגיד תודה. כמה טוב שאתה פה.
סוף חג שמח.
רוב תודות יקירתי,
כאן החג אכן מסתיים, אך חג חדש מצפה לנו, הלו היא המימונה, ולכן נברך
תרבחו וסעדו!
היי שימעון
מסע ארוך, מרתק, העולם של הסופר, העולם של המו"ל, במוזיקה זה אותו דבר, אבל על פי רוב שומעים בסוף רק את המוזיקאים המסכנים שאוכלים את הכובע, ואין צדק.
אבל יש תיקוה, ואתה בסידרה הזאת נגעת בלב של התשוקה להוציא את המייטב של הסופר לעולם, ולא להתיאש, כי פוגשים אנשים שמאמינים בך בדרך, ולא יוותרו על הספר שלך, או אם יוותרו, אז לסופר אסור לוותר, כי הדרך מפתיעה!
במיוחד אהבתי את הפוסט עם המו"ל שמתקשר לכל מיני דמויות….
להתראות טובה
הי טובה, ברוך שובך מן המדבר.
להתראות.
היי שמעון תודה על סדרת הרשימות האלו הכתובות בכנות ובחן
שלום חנה,
נראה לי שאת לא ממש זקוקה לסדרה, לא?
נדמה לי שהיום שיעור גדל והולך של ספרים יוצאים לאור במימון עצמי של המחברים או במימון חיצוני. מו"לים, גם הגדולים והאיכותיים שבהם, מסרבים להסתכן באובדן כספם. וכאן אני תוהה – ואולי תדע לענות -האם גם במקרים של מימון עצמי/חיצוני, המו"ל גורף את רוב הרווחים?
לאחת מכאן:
בהוצאה לאור במימון מחבר שעבדתי בה לפני עשור, במשך חצי שנה, המולית ההונגריה הזקנה (כולם יודעים מי, נכון?) עשתה רווחים עצומים על כל ספר שהוציאה. אני ערכתי פרוזה, ואני יודעת בדיוק כמה שילמו האנשים, בין 20.000 ש"ח, והגיע עד 40000 אם רצו כריכה קשה ותצלומי צבע. עכשיו, המינוח המגוחך "השתתפות המחבר" הוא שקר גמור. זה הכול במימון המחבר, ורווחי הענק הולכים למו"ל. והיא עוד הגדילה לעשות, ולא נתנה תמלוגים על האלף העותקים הראשונים. ז"א, שום הכנסה למחבר, כי ברור שלא ימכור יותר מאלף. לאמיתו של דבר, רוב הספרין לא מכרו יותר מ-200 עותקים.
ספר אחד בלבד מכר הרבה בהוצאה הזו והוא "חוכמת הבייגלה". וכאן היא נאלצה בצער רב לשלם לו תמלוגים אחרי האלף הראשון. אבל אפילו היא לא הצליחה למנף את ההצלחה, ואחרי איזה זמן הפסיקה להדפיס עותקים, ואז המחבר עבר למודן, שם ידעו מה לעשות עם ההצלחה שלו.
בכל אופן, לא רק שמי שנכנס להסכם השטן הזה משלם ומעשיר את כיס המו"ל, הוא גם לא יזכה לתמלוגים הזעומים שיוצאים מהאלף הראשון. בנוסף, על פי רוב אין יחצנות והרבה פעמים גם אין הפצה.
אני נגד נחרץ להוצאה במימון מחבר, וכבר כתבתי על כך רבות, כי מעבודתי שם ראיתי במו עיני את הניצול הציני.
וחוץ מזה, לגבי חוזים בכלל, קיבלתי די הרבה כאלה, אז אני די מכירה את העסק, וגם ראיתי חוזים של אנשים שערכתי אותם.
בהוצאות ההוגנות והטובות נותנים חוזיפ הגונים, ואפילו נותנים מעט תמלוגים, זה סמלי, אבל זו מחווה יפה.
על סעיפים ניתן להתווכח, ולפעמים יש התגמשות.
אגב שמעון, בזמנו, על הספר שלי שחרגול הוציאו, קיבלתי הצעת מעוד שני מ"ולים גדולים, כולל זה שאתה עובד בו, והחוזה של חרגול הנדיבים היה הרבה יותר טוב משלהם. אז כמובן שהעדפתי אותם. והם אפילו נתנו מעט תמלוגים. טוב, חיליק ודני ז"ל ואלי הם מלאכים. זה לא מובן מאליו בתעשיה הזו.
לאחת מכאן (וליעל ישראל)
התמונה שיעל מתארת היא די מציאותית (גם הסכומים).
אין לי מושג לגבי חלוקת ההכנסות במימון עצמי חלקי או מלא. אם מה שיעל מתארת שגם במקרה כזה האחוזים הם זעומים זה נכון, שווה לבדוק אם הפקה עצמית של הספר + מימון הפצה ואולי אפילו + מודעה או שתיים לא עדיפה.
היתרון העיקרי בהוצאות ממוסדות, פרט לאיכות העושים במלאכה, הוא מערך השיווק וההפצה.
אני מסכים לגמרי שלהוציא ספר במימון עצמי זו רעה חולה, אבל לעתים, כשהרצון לפרסם הוא עז, ובהוצאות הרגילות זה לא הולך, כנראה שאין ברירה.
בעניין החרגולאים: אני ממש לא אובייקטיבי, רק אומר שמעבר לטיפול המסור והמקצועי, הם ההגונים שבאנשים, אוהבי ספרים וסופרים, ואני – שפר חלקי עד מאוד.