כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
דרך הייסורים של כתב יד מאושר – הטלפון
זה הולך בערך ככה:
א.
"שלום, אפשר לדבר עם יוחנן גירון?"
"מדברת אמא שלו."
"אני כאן מהוצאת ממול, הוא שלח לנו כתב יד…"
"באמת? מתי?"
"אהה.. לפני, שנייה, אני בודק… כן, בינואר."
"באמת? מה הוא חוזר ארצה? הוא לא אמר לי שום דבר?"
"מה זאת אומרת חוזר ארצה?"
"לפני כמה שנים, אחרי שאף הוצאה לא רצתה להוציא לו את הספר…"
"לפני כמה שנים? אוי, הספר באמת משנת 1989, אני מצטער, אני הייתי בכיתה ד', אני…"
"לא משנה, הוא נסע לאמריקה, החליף את השם שלו, וצ'יק צ'ק הוציאו לו את הספר."
"באמת? ואיך קוראים לו היום?"
"גרישם. ג'ון גרישם. (קול ירייה. שקט) הלו? אדוני."
(ברקע סירנות של אמבולנסים ומשטרה).
ב.
"שלום, אפשר לדבר עם מאי קינן?"
"מדברת."
"את שלחת כתב יד להוצאת ממול."
"כן."
"אנחנו רוצים להוציא אותו לאור."
"נחמד."
"(מופתע מהקוּליות) אה… אנחנו רוצים להזמין אותך לפגישה…"
"זה נחמד מצידכם, אבל בדיוק שלשום חתמתי עם אחוזתביתבבלעםעובדזב מודןידיעותמעריב. כולם רצו אותו, כולם רוצים לפרסם אותו."
"ו…"
"כולם יפרסמו אותו."
(התעלפות, הפעם רק סירנות של אמבולנסים. פיטורין).
ג.
"שלום, אפשר לדבר עם צבי עמישב?"
"רק רגע, מי רוצה אותו?"
"אני מדבר מהוצאת ממול."
"צבי'קה, מישהו מהוצאת ממול."
"שישאיר טלפון אני אחזור אליהם."
(לא חוזר. לימים התגלה צבי עמישב כגאון מחשבים שקיבל פרס נובל על פריצת דרך במתמטיקה. כתב היד שלו היה, כמובן, משובת נעורים פורנוגרפית. בהוצאה תהו על טעמו של העורך. בסוף, כידוע, הוא חזר בתשובה).
ד.
"(נרגש) שלום, עמוס עוז?"
"(מבולבל לרגע) אה… (מתעשת) כן, כמובן."
"(קצר נשימה) אני מדבר ממול, אנחנו רוצים את כתב היד שלך."
"(באדישות) באמת?"
"(על סף צריחה) כן, מאוד. מזמן לא נתקלנו ביצירת מופת שכזאת!"
"המממ…"
"אנחנו נסכים לכל תנאי, ניתן לך משכורת, בונוס, מקדמה, אוטו, גן חיות."
"באמת?!"
"בחיי!"
"אתם מטומטמים, בורים ועמי ארצות! כולכם, כל ההוצאות דחו את הספר, עכשיו שראיתם את השם עמוס עוז אתם באים אלי?"
"(מחפש דרך להציל את כבודו) אני בדיוק החלפתי את העורך הקודם… הטקסט עדיין נפלא… מה שמך?"
"אברהם גרוסמן."
"אה… קרוב של?"
"לא. אתה בטוח שאתה עורך?"
"כמובן."
"אתה קורא ספרים?"
"(נעלב) כמובן, איזו שאלה!"
"ולא זיהית?"
"אני מייד ראיתי שלפני כתב יד משובח והתקשרתי."
"ולא הכרת את הטקסט?"
"מה זאת אומרת?"
"לא ראית שזה מר מאני?"
"מר מאני? לא אמרת שקוראים לך גרוסמן?"
(מאיר שלו טורק את הטלפון)
ה.
"שלום, אני מדבר מהוצאת ממול. אפשר לדבר עם אביבית פזי?"
"(נשנקת) כן, זו אני."
"(בחביבות) אנחנו רוצים להוציא לאור את כתב היד שלך."
"יוווו!"
"(נשימת רווחה) אפשר לקבוע פגישה?"
"כן, בטח!"
"בואי נפתח יומנים."
"בוא!"
(חותמים על חוזה בדיוק לפני שעובר חוק הספר העברי והשאר פרהיסטוריה)
נקרעתי מצחוק. תודה
מצוין, שמעון.
שנתנחם בכך שגם חייכם אינם קלים? :))
זה אולי מצחיק, אבל מאחורי הצחוק מסתתרת אימה לפספס סופר טוב או רב-מכראי ולהשקיע בכתב יד שלא התקבל בקרב המבקרים והקונים, והכי גרוע – שהתעלמו ממנו.
ברור!!!
(מה הרצינות הזו שירדה עליך פתאום, שמעון? :))
'רב מכראי' – איזה יופי.
אבל תלמה, את הרי מכירה אותי: איש כה כבד ראש, עד כי כוח המשיכה – מתוך פחד – הודף אותו.
מבעד לחלון ראיתי עכשיו באמת איזו דמות מעופפת. זה היית אתה, שמעון? (אחרי ההדף).
כן תלמה, אני הייתי הטיל המשולח שנופף לך זה עתה. למרבה המזל נתקלתי בלוויין תקשורת, ועל כן הצלחתי לשגר את התגובית הזאת.
בעצם זו תגובית לתגובית, שתכונה מכאן ואילך תגובגובית.
:))))
עושה לך טוב הריחוף/רחפנות, רחיפאי.
הלוואי עלי, יום יום, תמיד!
אוי שמעון. ענק. הטקסטים המצחיקים שלך (בסדר, אני מבינה שהחיים לא מצחיקים, אני יכולה להוסיף סיפורים מצחיקים עצובים למכביר) מצחיקים אותי כל כך. ואצלי זה יוצא על הבוקר, אז עשית מצווה. נראה לי שכולם פה יסכימו איתך.
איריס יקרה,
אני שמח שזכיתי למצווה, שתאזן את חילול השבת בפרהסיה, שאני עושה ממש ברגעים אלה.
גדול!
בדיוק השבוע שוחחתי עם עורכת שלי בהוצאת…
סיפרתי לה בפעם הראשונה שאת הטלפון הראשון ממנה, בו היא בישרה לי על שהיא רוצה להוציא אותי לאור, קיבלתי ממנה בבית הכבוד, בעודי כורע (גדולים, לא קטנים…)
אוי, זה היה מצחיק כל כך… פיללתי בליבי שהיא אינה שומעת את הפלופ-פלופ שהשמיעו ה"גדולים" בעודם נתקלים במי האסלה… שלא לדבר על כך שהם החלו לצאת ללא כל שליטה, ורכים כל כך… מרוב ההתרגשות שאחזה בבני מעי…
לא הפכתי לרבמכר, אבל זכיתי ביציאה נהדרת.
נו, לפעמים הספרות עושה איתך חסד 🙂
יוסי היקר, יותר מדי מידע, שמעת על זה?
"יותר מדי מידע" זה יפה, נותן תחושה של הערה הנלחשת הישר לאוזן, בעדינות, ברוך, כמעט בחיבה, עם טפיחונת על הכתף…
סליחה על עודף הפרטים.
טקסט מצחיק שמעון
מענין לשמוע את הצד הזה.
גם לעורכים יש חרדות, גם להוצאות.
האמת שזה די מסביר חלק מההתנהגויות ששמעתי עליהן מכמה אנשים לגבי כמה חלאות שדיברו עם אנשים כמו שהם מתייחסים לעצמם כנראה.
(אני לא נתקלתי בזה אישית, קיבלתי יחס מכובד).
אתה נודניק
זה משעמם
ואתה חוזר על עצמך
אני מתנצל, עלוב נפש שכמותי, זה מה שאני יודע לעשות.
מצד שני, אשמח לקרוא את בלוגך או כל דבר מעניין וחדש שיש לך לומר.
היי שימעון
זה מחזה…
זה הקטע שהגיבורה חולמת להכיר בחור שירצה אותה… שלא יהיה תפוס,שלא יהיה מיואש מקשר, שיהיה ברמת בדידות והבנה כמוה.
נהנתי לקרא את הצד שלך… כמה לבעל ההוצאה יש את התחושה של דחיה.
להתראות טובה
גדול! אהבתי