כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
משהו ברוח אחרת. קצת יותר קל, אוורירי משהו.
השמלה והרוח
לא רוצה מסיבה בערב,
לא רוצה להתחשב בגרב,
לא רוצה להתבייש,
לא רוצה להילבש,
אומרת השמלה,
ולא מוכנה לשמוע
מילה.
בא הרוח ובלי להתלבט
ובלי להסתלבט
עם השמלה האדומה מפלרטט.
לרגע היא רוצה שיתנפנף,
אבל הוא מציע
בואי נזדנגף.
מעל הסֶנְטֶר או הכיכר?
אני גמיש, הרוח שר.
טוב היא אומרת,
בוא תיכנס.
והוא נכנס בה, הרוח,
הוא רוכס,
הוא מרשרש,
היא אומרת
תתחדש
ובוא נעוף מכאן.
חכי, קוראת הגברת,
יש מסיבה הערב !
האדומה והרוח
לא מתרגשים,
מעמידים פני חרשים,
את הצווארון זוקפים
ואל על מתעופפים.
הנה למטה רוטשילד
מגדל שלום והרצל,
הנה אחד העם
ואחת ושתיים
מבורוכוב
לארלוזורוב
כהרף עין.
מביטה העיר מלמטה,
ומלמעלה
שמלה אדומה ורוח.
ואז – זו בזה
מביטים השניים,
במבט אוהב כזה,
ויאללה לשמיים.
מקסים. אי אפשר שלא לחשוב על הסרט "האישה באדום" (1984)
וקלי לברוק בתוכה?. רעיון…
נהדר, גם אני חשבתי על "האישה באדום".
טוב שהשמלה מדברת, טוב שגם לה יש מה לומר.
לא ראיתי שמלה שאין לה מה להגיד.
בעצם, גם מכנסיים.
ואני דווקא חשבתי על "הבלון האדום" סרט ילדים צרפתי מקסים (ללא מילים). קלאסה
לרגל חג הפסח הממשמש ובא, אפשר לראות את סיפורה של השמלה כאלגוריה על היציאה מעבדות לחירות.