כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
דרך ייסוריו של כתב יד –
ילדים זה שמחה
בספרי ילדים לא תמצאו פורנוגרפיה (אני, על כל פנים, לא מצאתי). גרפומניה כן מצאתי, אבל פניה שונים מגרפומניה למבוגרים. כמובן שיש אנשים שאומרים, "מה הבעיה לכתוב ספר ילדים, עם כל הזבל שמוכרים," הם מייצרים זבל, מוצאים מישהו שמוציא אותו, ואולי אפילו מרוויחים קצת, ודאי לא ה"מכה" שחשבו לעשות.
במקרים שהכוונות אינן ציניות כנזכר לעיל, נראה לי שעיקר הבעיה הוא בחוסר ההבחנה בין המשוב שמקבל הכותב (חוששני שעל פי רוב זו כותבת, אבל אכתוב בלשון זכר) מסביבתו הקרובה לבין כישרון כפי שאנו (אנשי ונשות הבלוגייה, המערכת שלנו וכו') מבינים אותו. אפשר לומר שמקור הכתיבה הוא חיובי מעיקרו, שכן לעתים קרובות יש לו מסר חינוכי ראוי, לעיתים הוא קשור לרגשות שבין ההורה לילדו ובין הילד להוריו –ז ו יכולה להיות אם שעיקרו שאמא יש רק אחת, זה יכול להיות על כעס של הילד על אמא שלו (לפעמים הכותב מדבר בעצם על הוריו שלו). לפעמים העיבוד של הרגשות והסובלימציה נוגעים ללב. ואולם, לעיתים קרובות הסיפור נכתב לילד ספציפי, או לילדים בגן או בכיתה ספציפיים, ובהחלט הוא מילא תפקיד, אבל זה "לא מחזיק ספר". חוסר הכישרון בולט עד מאוד. כתיבה דלה, כתיבה המנסה שלא להיות כתיבה דלה באמצעות שימוש במילים גבוהות מדי שאינן מתאימות למשלב הכללי של הסיפור וחריזה קלוקלת (כאלה יש כתבי יד רבים).
"זה נפלא," אומרים קרוביו, ידידיו, הורי ילדי הגן וכל מי שמפרגן לו, "אתה חייב לעשות מזה ספר." ותגובות כאלה מרגשות, כמובן, מי כמונו יודעים זאת. תחילה הוא מהסס, לעיתים קרובות הוא ביישן, אבל לבסוף הוא אוזר אומץ ושולח את כתב ידו להוצאה. ההוצאה דוחה את כתב היד. הקרובים מגיבים בכעס, "הם לא רציניים בהוצאה הזאת. תנסה הוצאה אחרת." איש לא יגיד לו, שאולי זה פשוט לא מספיק טוב. לא אסתיר שעברתי חוויה כזאת פעם. איש לא אמר לי שזה לא מספיק טוב, והוצאתי את ספר הילדים ההוא על חשבוני (זה היה לפני יותר משלושים שנה). גם אחר כך איש לא אמר לי שזה לא מספיק טוב, ונאלצתי לגלות זאת בעצמי (וכשגיליתי, זמן רב עבר עד שהעזתי לכתוב שוב).
לעיתים הרעיון נפלא, אך הכתיבה לא מממשת את הפוטנציאל הגלום בו. לעיתים זה "על יד". במקרים כאלה, שנדמה לי שהיה יכול להיות מזה ספר, אני מתקשר לכותב, אומר לו שלדעתי יש בסיפור פוטנציאל וכדאי לעבוד עליו קצת, כשאני מצביע על הדברים שכדאי לעבוד עליהם. בדרך כלל, חוששני, זה לא עוזר. לו היה הכותב יכול לממש את הרעיון ללא אותם כשלים, היה עושה זאת, ובמובן מסוים שיחת הטלפון מתסכלת כאשר בסופו של דבר הסיפור נדחה על ידי או על ידי המו"ל, והתחושה היא שאולי עדיף לחסוך מכולם את שיחת הטלפון הזאת. אם אני חושב שהעבודה הנוספת ראויה לדפוס ובכל זאת מסיבות שונות ההוצאה שאני עובד בה לא תוציא אותו, אני מציע לפנות להוצאות אחרות, ולעיתים אני מגלה שספר יצא לאור.
היצע ספרי הילדים הוא אדיר. גם אם ספר טוב על פי דעתה של ההוצאה והיא מוציאה אותו לאור, הסיכוי שתהיה לו הצלחה רבת-מכר הוא די קטן משום שהתחרות עצומה וקשה מאוד. המכירות לא משהו, ודבר זה גורם להוצאה לחפש שוב את הדברים שיש להם הסיכוי הגדול יותר למכור. אנחנו נכעס, נזלזל במה שכן יוצא, אבל גם אם תאשימו את העורכים, הלקטורים וכל מי שיש לו יד בכתבי היד (ולעיתים, דווקא במקרים גבוליים בוחשות ידיים רבות) בבינוניות, בטעם רע וכו' – בסופו של דבר המו"ל הוא לא אידיוט. הוא לא ישליך את כספו (והפקתו של ספר ילדים היא במקרים רבים יקרה מזו של ספר למבוגרים שיש בו רק טקסט) כשהוא בטוח שהספר לא יכסה לפחות את עלותו. לפעמים ספר מצליח מאוד ואף מרוויח. אלא שלמרבה הצער אין לדעת זאת מראש, והדבר הבטוח בבחירה, ולו גם טובה, הוא שהיא הימור.
הי שמעון, ספרי ילדים הוא נושא אהוב עלי. הרבה שנים הייתי בעלת משפחתון פרטי ונהגתי בכל חודש לכתוב על כל ילד שיר פרטי מיוחד רק לו ואם לבחון את כשרוני על פי תגובות ההורים המרוגשים הרי שאני משוררת ילדים מדהימה. אבל כמו שאמרת אסור לסובבים אותך לטשטש את יכולת הקריאה שלך והבנתך את הערך האמיתי של כתיבתך. השירים אמנם נכתבו מתוך אהבה והתפעמות מכל ילד וילד בנפרד, אבל כך הם נפגשו עם אהבת כל הורה והורה בנפרד לילדו שלו. אם שיר או סיפור לא ידברו אל כל ילדי העולם, אין שום סיבה לחפש להם פרסום. ובענייני פרסום, אני חושבת שהצלחה של שיר ילדים אצל ילד והוריו היא ההצלחה הכי נפלאה ומרגשת שיש. מה שאני נכשלת תמיד בלהבין זה למה צריך לחפש פרסום והצלחה גדולים מעבר למעגל הקרוב, זה שתמיד מבטיח התלהבות והערכה, ובלי חווית הכשלון והדחיה. מה דעתך?
הי סיגל,
אני מניח שההערכה מצד הסובבים נותנת תחושה ש"יש לי את זה! אני יכול להיות סופר ילדים כמו לאה גולדברג, חיה שנהב, יהודה אטלס!" עם תחושה כזאת, וחוסר יכולת להבחין בינו לבין הנזכרים לעיל, השאלה בעצם היא למה שלא יעשה את זה?
לדעתי, מה שהסביבה נותנת לכותב זאת תחושה, ומה שלכותב נמצא בתוכו זו ידיעה.
התחושה, לעיתים, עלולה לערפל את הידיעה הפנימית ולגרום לאדם אשליה מיותרת, ולכן לדעתי, חשוב להקשיב לאותו קול פנימי, שעליו אגב גם היה דיון אצל אמיר אור, והוא שיהיה הלקטור הראשון. הוא ולא הסביבה שאיננה במקום של מעריכי יצירה, בהיותם מוטים עקב מעורבותם הרגשית בחיי הכותב או מושא כתיבתו.
ככותרת הפוסט 'דרך יסוריו של כתב יד' מאמינה שהמון יסורים הו נמנעים אם הדרך הייתה הדרך הנכונה.
זה נכון לא רק לגבי כתיבה או יצירה. זה נכון לגבי כל בחירה שהאדם בוחר. לו היה כל אחד מקשיב לקולו הפנימי ובודק מהי אותה אמת שלו, היה עולמנו שונה לגמרי.
יפה ששמת לב לכך, מכיוון שהחיים הם משהו שברור לי יותר מהכתיבה או מהיצירה, אני מוצאת את עצמי לוקחת מתוכם מידע, ומלבישה אותו על עולמות שונים. ולגבי עולמנו שהיה יכול להיות שונה לגמרי זה נכון, אבל זאת מחשבה לא בריאה:)
אז איך היתה לנו אמנות או שירה,סיגל? איך היו אלתרמן וולך ואבידן ושימבורסקה ורביקוביץ ועוד ועוד? רק מיצירות פרטיות של גננות מותאמות לילדים ולהורים? נפעם ושב ונפעם מחוכמתך ומחוכמת אחותך איריס לרשת. כבר נהיה מביך לגלוש פה. וכן, לא אכנס יותר.
ותודה לריקלין שפותח את סגור ליבו ועבודתו בפני הקוראים. עורך לא מצוי.
ניר יקר, אני מתנצלת שאני נאלצת לחשוף את טיפשותי ברבים ולהביך אותך. אני באמת לא מבינה איך נהייתה לנו שימבוריסקה ורביקוביץ' (את אבידן תשמור לעצמך אני טיפשה מידי להבין מה מוצאים בו ושוב סליחה סליחה סליחה), וכשטיפש רוצה לדעת הוא חייב לשאול, אז אני שואלת ומקבלת תשובות, ולפעמים אני צריכה לשאול את אותה שאלה המון פעמים, עד שאני מבינה. אבל אני חיה עם עצמי בשלום, כי פעם ספרו לי שהיה אחד שקראו לו ריש לקיש, ומשאלות הוא נהיה חכם. אז לדעתי יש לי סכוי. אולי תרצה להיות רבי יוחנן שלי? אבל לפני שתחשוב על תשובה אני חייבת להזהיר אותך שאני תלמידה נהדרת רק כשמדברים אלי בגובה העיניים. מה אתה אומר ניר, כמה נמוך אתה יכול לרדת? מחכה לך פה למטה, אני.
אגב ניר אני יודעת גם לענות לענין כשאני מפסיקה לעסוק בעצמי, אז לגבי שאלתך איך היו לנו יצירות לו כולם לא היו מפרסמים, ובכן בתור תומכת תרבות, אני מבינה שלא הבנת למעשה את השאלה שלי. מה מניע יוצר טוב לפרסם זאת שאלה שכבר מצאתי לה תשובה, יש לו ידע פנימי שהוא יכול לתרום לשיח התרבותי והוא מעוניין בכך. אבל זה לא המנוע המדוייק שמניע את היוצרים לרצות לפרסם את יצירותיהם, כי עובדה שיש הרבה כאלה שאין להם מה לתרום והם בתוך תוכם יודעים את זה, ובכל זאת הם מתעקשים ושולחים את כתביהם לענות את שמעון:) אז מה מניע אותם? כסף הלא אין שם. אולי רק הבורות לחשוב שהם שווים משהו, ובורות כבר הסכמנו זאת הממלכה שלי, ואני לא שולחת כתבים למולים.
אז נכון, לאלה עם התשוקה, אני מציעה להמשיך ולהתמוגג מהדברים הטובים שהחברים שלהם אומרים להם, ולחסוף מעצמם עגמת נפש מיותרת.
אם אתה מתעקש שכל אלו יכתבו ויתעקשו וישלחו ויתעקשו והכל בשם הפחד שלך מאבדן הספרות, אז תן לי להרגיע אותך.
היום הזה שבו כל אחד ידע לעצמו מה הוא שווה לא יגיע. שמעון ימשיך לחפש זהב בין גרגרי החול, ואתה יכול ללכת מכאן רגוע ובזמנך החופשי לקרוא איזה ספר טוב במקום להעליב בנות שלא עשו לך כלום.
שלך בהערצה ובחמלה,
סיגל.
אין מה להיות עצובים .אבידן ורביקוביץ
ושימבורסקה ואלתרמן לא יהיו יותר.מה שאתה רואה
פה זה פחות או יותר מה שיש ןמה שנשאר.ולאור
גורלם האישי של אבידן ורביקוביץ עדיף גם שלא יהיו.זה איכות הדיון כאן וזו רמת הספרות.
איריס או סיגל הם לא הבעייה.יש חלל ריק
שלתוכו נכנס מה שנכנס ואתה כמו שאומרים תצא בחוץ
אני חושבת שזה לא הוגן לשים את איריס וסיגל בסל אחד.
לסיגל אין יומרות ספרותיות. היא קוראת מצוינת ואינטיליגנטית ומבינה עניין יותר ממך, ניר.
איריס היא עניין אחר. לאיריס יש יומרות ספרותיות שיתכן ויהיה להם כיסוי ברומן שהיא עומדת לפרסם. אתה צודק, ההתנהלות שלה כאן בבלוג מעמידה סימני שאלה לגבי יכולת העמידה האישית והספרותית שלה.
אבל נחכה ונראה
ניתן גם לה את זמן.
אשרי המאמין
לא מאמינה
אבל, כולנו זקוקים לחסד ולהתגלות אלוהית
החסד וההתגלות הם עבודה קשה וצניעות
מסכימה איתך
ומבינה את ההקשר.
המורה שלי למתמטיקה הייתה ודאי מרוצה מדבריך והייתה אומרת: "זה מה שהיה צריך להוכיח"
זוכרת פליטון מצחיק מאד של קישון על ספרי ילדים , זוכרת ממנו רק את העובדה שלא נשארו יותר חיות לכתוב עליהן – כולן "נתפסו" 🙂
אני זוכר אותו, היה שם פוגי הספוג שבורח מהבית בג'יפ. אם חששת שהוא פס מן העולם, הרשי לי להרגיעך: בכל יום אני פוגש אח או אחות של פוגי וחבר מרעיו, ולא רק מרעים עבריים אלא מכל קצווי תבל.
מאז ציפור הנפש של מיכל סנונית לא זוכרת ספר ילדים מיוחד כמוהו
מעטים מאד המבוגרים ששומרים על קשר עם חומרים לילדים למעט אלה שיש להם קטנים, ואלה המקורבים לעשיה בתחום, מאז זכיתי לאכול סוכריות על ברכיה של לאה גולדברג זה תחום בו אני מוצא עצמי אחר כל כך רחוק וכל כך קרוב שהוא חלק ממי שאני. משתף בקצת http://cafe.themarker.com/view.php?u=324239
מאחל לכם הנאה למי שמוצא זמן וטזוכר את הציטוט ביש ילדים זיג זג
🙂
נכנסתי ומצאתי עצמי מתופף על השולחן… זה נשמע שאכן ילדים זה שמחה, ובלי שום ייסורים.
כבר הדור השלישי אצלנו שהמשוררת הלאומית היא מרים יל"ן שטקליס
לי ספרה בובה זהבה
כי בארץ הבובות
יש לה דוד כמוהו אין
בין דודים ובין דודות.
בא אלי גמד הלילה
במגבעת חכלילית
בידו פנס של בדולח
בו יושבת גחלילית
מצאתי שגם ההוצאות חסרות אומץ להוציא ספרי ילדים עם אמירה עמוקה יותר שתחייב את האם להסביר, או את הגנת. או את המורה. או לא תגביל את דמיונו של הילד.
דווקא במתורגמים מצאתי יותר.
ובטח שאם סופר מתורגם היה מתחזה לישראלי ושולח היו דוחים אותו, או מאבדים את כתב- היד.
אבל העיקר להיות שמח.
באמת.
חג- שמח.
צ"ל את הגננת.
אוסקר ויילד כבר אמר שמשוררים הם טיפשים צר לי על המשוררות אז התיחסו רק למשוררים.אז היכן המשוררים והמשוררות בבלוג. נמצא כאן אדם המבזה את ציבור הכותבים וטוען שמרביתם גרפומנים. שמעון אתה החלאה. כותב הוא כותב הוא כותב . ולא יתכן שאתה נמצא באתר של כותבים וכותבות . תכנה את מרבית מן הציבור שהם אחים ואחיות שלי גרפומנים. אתה חלאה ומי שיצר אותך חלאה . ואם אתה מכנה את מי שכותב שבעיני הוא אח ואחות גרפומן ומבחינתי רמת הכתיבה ואיכות הכתיבה לא חשובים אלא ההתמסרות . ההתמסרות לכתיבה הרצון לכתוב כמוהו כרצון לחיים . אז אתה סלקטור מהסוג המרושע והנבזה שאי פעם היו בתולדות כדור הארץ. לא יתכן שאדם הנמצא באתר של כותבים וכותבות באשר הם . וכל אחד מאיתנו הכותבים נושא בליבו צלקת כזו או אחרת של כתב יד חוזר ישב חלאה מהסוג של שמעון ויכנה ויצחק על ציבור הכותבים והכותבות באתר הקדוש לנו ויצא למסע שחיטה לא כשרה. אתה סלקטור ושוחט זבל . ולציבור הכותבים והכותבות אל תמסרו שום כתב לשום הוצאה פשוט הדפיסו את ספרכם . עלות לספר סדר גדול 2500 עד 3000 שח . אתם יכולים לשאול את רן יגיל. סלקציה . יושב סלקטור ואומר מי גרפומן ומי לא . חתיכת חלוירע מטונף.היכן יעל ישראל . היכן יתר הלוחמות שישתיקו את הסלקטור והסלקציה מהסוג הרע . אני כל-כל שמח שלמרות המיון והסלקציה אתם מדפיסים זבל. אוחח זה עושה לי טוב בלב . מי יתן ובעזרת השם יתברך כל ההוצאות מהסוג שלך תפשוטנה רגל . גרפומן . סלקטור.
אלמוני אתה צודק. גיורא פישר אמר בשירו . פדאיונים שארבו בשדות נסוגו אחור. יד נעלמה הורידה אותי מרכבות נאצים. סוף ציטוט. אלמוני דברים כואבים . גם לי פעם כאב.
לבעל התגובה השוצפת:
האם אתה רציני?
זה כל כך מופרך מה שכתבת עד כדי כך שזה נראה לי "הפוך על הפוך" ואתה שם ללעג דווקא את המתחנחנים והבוכים.
אנא הבהר
צודק. זה הפוך על הפוך . סתם רציתי לחולל פאניקה. שכל כסנסור שבודק מי משלם ומי לא יש לך .
זו תגובה פוגענית ובוטה.
שמעון כתב כשותף ונתן דוגמאות מעצמו על כתבי יד שחזרו אלו עם תשובה שלילית ומי לא חווה זאת על בשרו. אין כאן לעג פשוט לא הבנת ,ואין מקום להשתלחות כזאת. די עם היד הקלה על המקלדת
ראה פוסטי 'הטוקבקיסט'.
זה חוזר לעניין הסיכון. בחו"ל הספר הוכיח את עצמו, וכן כבר הושקעו בו האיורים.
שמעון,כתבה מענינת,וחשוב לעסוק בספרות הזאת ובכותבים שלה כי זה נדחק לרוב לצד. אני כותבת הרבה לילדים ולנוער, כי מענין אותי מאוד הגיל הזה, ואני מוצאת בילדים יכולות מדהימות כקהל קוראים, ופרסמתי כמה ספרים, בהוצאות"מכובדות"שזכו גם למכירות נאות בהחלט, כשהספר טוב יש לו דורשים וגרפומניה יש גם בספרות למבוגרים, אני משערת שכמו שמזלזלים ב"ספרות נשית" קל לזלזל בספרות לילדים, לדעתי היא חייבת להיות טובה לפחות כמו ספרות טובה למבוגרים,ויש כיום כותבים ישראלים שכותבים טוב{אני למשל… טוב, זה כמעט בצחוק אבל גם אחרים כמובן} קראתי פה כמה תגובות{לא שלך} לסיגל, לא מבינה למה יש להוריד את האחר, כדי להלל מישהו???
מעניין מאוד מה כתבת, ושמחה על השיתוף מ"אחד שמבין".
ספרות ילדים טובה היא ספרות טובה, כזאת שגם כמבוגרים אנחנו לא משתעממים וקוראים שוב.
הבעיה שההוצאות מושפעות לפעמים בבחירות גם בטרנדים של הקהל ומתחשבות יותר מידי בטעם הקונים (ההורה, המבוגר). אולי הרדידות של הקהל הבוגר, הוא זה הרוכש, היא זו שעושה בתגובת שרשרת את הכתיבה הרדודה.
הרבה פעמים מזל שיש איורים טובים כדי להציל את הכתוב.
לוסי,
טרנדים מעצבי בסופו של דבר את התרבות שלנו גם אם זה נראה בעינינו לא תרבותי.
לא יודע אם זו נחמה, אך גם הורינו חשבו שספרים ומוזיקה ואמנות זה כבר לא מה שהיה. כנראה שבחלק מהדברים בכל זאת יש משהו, אלא שאין לנו פרספקטיבה.