כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
דרך הייסורים של כתב היד (2)
המכתב
(בכל שייכתב להלן אין שום כוונה לפגוע במישהו. אמנם כל הנאמר כאן מבוסס על דברים שאירעו, אך כל דמיון לאירוע מציאותי – מקרי בלבד)
מעטפה נוחתת על השולחן. מי השולח? גבר או אישה? צעיר/ה או מבוגר/ת? מנין שלח? מהארץ? משיינקין? משדרות? מתי שלח? רבים מכתבי היד שנשלחו אחרי חגים ארוכים (פסח, סוכות) וחופשת הקיץ הם אות לכך שיש משהו בכתיבה שממלא את הנפש או מעביר את הזמן (או שורף את הזמן למי שאוהב את הזמן שלו שרוף, כמאמרו של אמנון בירמן). ולעיתים אף לממש את החלום ליצור משהו אמיתי.
המעטפה נפתחת, ושוב עולה שאלה מתוך לב חרד: האם יש מכתב נלווה?
יש!
"עורך יקר, כתב היד שאתה מחזיק בידך הוא פרי עבודה של 3 שנים תמימות. אנא זכור זאת כשאתה קורא את השורות הבאות."
אתה בהחלט זוכר. אם הכתוב מעורר מחשבה ורגש, אם הוא נוגע בלבך ומאתגר את מוחך, אתה אומר "האיש יודע לכתוב. האיש לוקח את עצמו ואת קוראיו ברצינות." ואם מן הכתוב עולה טלנובלה רבת עמודים, סבוכת עלילות, מופרכת דמויות, ואוצר המילים שלה כאוצרו של עכבר כנסייה – אתה אומר "שלוש שנים??????????"
"עורך יקר, אני מגיש לך את כתב היד של הרומן שכתבתי בחודשים האחרונים. הרומן מבוסס על סיפור חיי. מצורף תקציר."
אני לא מכיר אדם שיעמוד בפיתוי ולא יקרא את התקציר. הטובים המעטים שבנו לא יקראו את התקציר לפני שיקראו את הספר. הבינוניים שבנו יקראו בו לפני שיקראו את הספר, רבים יקראו אותו במקום את הספר (ככה הם הצליחו גם בבגרות).
"עורך יקר (אני מקווה שאתה באמת יקר/שאתה לא יקר מדי). כאשר תהפוך את הדף ותקרא את השורות הראשונות תיעצר נשימתך. אינני כותב נשימתך "עלולה להיעצר", אני יודע שהיא תיעצר. דאג לבלון חמצן צמוד."
מתחכם, אתה אומר לעצמך. אתה שואף שאיפה ארוכה, הופך את הדף. בדרך כלל אתה פולט את האוויר ועובר לנשימה קצובה שמזכיר את נשימתו של אדם ישן. לעתים כמובן המגלומן צודק, אך לא תמיד נעצרת הנשימה מהסיבה שהכותב התכוון אליה.
"עורך יקר, אני שולח לך את רב המכר הבא. צופן דה וינצי ורודף העפיפונים ייעלמו בעשן שיעלה מספרי." מי לא זוכר את העורכים האומללים שדחו את הארי פוטר, צופן דה וינצ'י ורודף העפיפונים. מובן שעם הבטחה כזאת הקריאה נעשית בשקיקה רבה, כי באמת, עם כל הכבוד לספרות העילית – צריך להתקיים ממשהו, ורבי מכר זו דרך לא רעה.
מובן מאליו שהמצב האידיאלי מבחינת העורך והסופר הוא שלא יהיה מכתב כלל. או אז יעמדו העורך והסופר למבחן האמיתי. העורך יקרא את הטקסט בלי דעה קדומה ובלי משוא פנים. וגם הטקסט יצטרך לעשות את עבודתו: לסקרן, לרגש, לעורר מחשבה, לספר סיפור, לגרום לקורא שירצה להישאר בסיפור, שייצא ממנו וטעם של עוד בפיו.
אם אלה לא יהיו, שום מכתב לא יעזור.
חחחח.. היתה תקופה ששמרתי מכתבים כאלה שצורפו לכתבי יד שעשיתי להם לקטורה. חשבתי שהם יכולים למלא ספר משעשע לא רע בכלל.
איני מצטרף לבדיחות הדעת של יעל שכן אני מוצא לפחות בחלק מהמכתבים המלווים כתבי יד, הרבה נואשות של כותבים שנדחים שוב ושוב ולא תמיד בגלל איכות כתיבתם. שהרי הלקטורים (מילה עם הקשר לא נעים לסלקטורים), עם כל הכבוד, הם לעתים כותבים מתוסכלים היכולים לפסול (בלי כוונה רעה כמובן) מתוך קנאה או שיקולים אחרים שבינם לבין ספרות אין קשר.
יש משהו בדבריך אהוד
אהוד, אומנם תגובתי נראית צינית, אני מודה, אבל אחרי כל כך הרבה מכתבים כאלה, קשה לא להשתעשע מעט. מה שכן, היו גם כמה מאוד מרגשים.
ואגב, בדיוק בגלל זה, שקשה מאוד לקרוא הרבה גרפומניה בלי להרגיש קבס (כי הרוב גרפומניה, מה לעשות) פרשתי בתוך חצי שנה מלקטורה. די מהר כבר לא קראתי ספר עד סופו, וזה נתן לי האות האות שצריך לעזוב, כי אחרת, זו תהיה זילות המקצוע. הצרה היא שאני מהמעטים שנהגו כך ביושרה. רוב הלקטורים עושים עבודתם בכלל לא נאמנה. מניסיון.
ואגב, "הלא נאמנה" הזה לא מתייחס דווקא לללקטורים הקנאים כדבריך, אלא פשוט ללקטורים שנמאס להם, ויש להם טונות כתבי יד, ומשלמים גרוע על לקטורה בדרך כלל, ואז הם פשוט מחפפים. אולי זה אפילו יותר גרוע מהסיבה שאתה מעלה: כי הסיבה שלך לפחות כרוכה באיזו רגש אישי, בשעה שבעצם בסתם זלזול מדובר. זו האמת. עצוב, אה?
נראה לי שלגרפומניה מגיע פוסט נפרד. אומר בינתיים שלמי שקורא כתבי יד רבים, יש בגרפומניה משהו מאוד פוגעני, ובעניין זה עוד ארחיב.
אני מסכים לגמרי, לכן אני חושב שמוטב לשלוח עם מכתב עם פרטים הכרחיים בלבד.
הקנאה, תסכול וכו' הם דברים מובנים בתוכנו. בדרך כלל איננו מודעים להם. כאשר אני חושד בעצמי אני מבקש ממישהו אחר לקרוא אחרי. כאשר נדמה לי שקריאתי היתה נקייה התשובה היא שיש עוד הוצאות עם אנשים עם קנאות ותסכולים אחרים.
אחד מחברי, מתרגם, אמר פעם: "תענוג לתרגם סופר מת. הוא אינו מעיר לך על החלטותיך התרגומיות."
שמעון תודה על הרשימה הזאת היא משעשעת ומרחיבה את הדעת.
מצחיק מה שאתה כותב.