כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
שיר של רחל, קצת שונה ממה שהיכרתי, מצאתי בפרויקט בן-יהודה.
בֵּית-הַחוֹלִים / רָחֵל
אִי מְיֻשָּׁב בִּיצוּרִים מְשֻנִּים
בְּבִגְדֵי שְׂרָד…
אִי הַנִּשְׁכָּח מִלֵּב אֱלֹהִים
לְעוֹלְמֵי עַד.
זְמַנָּם שׁוֹנֶה הוּא מֵהַזְמַנִּים
בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת;
בְּשָׁעָה פֹּה מֵאָה וְעֶשְׁרִים רְגָעִים
לְכָל הַפָּחוֹת…
וְאִם תְּנַסֶּה לְדַבֵּר בְּאָזְנָם
עַל חַיִּים אֲחֵרִים,
יִצְחֲקוּ בְּעָרְמָה וְאָמְרוּ בְּלִבָּם:
"בְּדוּתַת בְּרִיאִים!…"
הי שמעון, תודה על השיר. המשוררת רחל אהובה עלי ולא רק שאינני מכירה את השיר גם אינני שומעת בו את קולה, מלבד אולי בצמד המילים "בדותת בריאים". בהחלט משהו שונה ולא קצת בכלל.
בכל פעם שאני עומד להיכנס לבית חולים אני נזכר בשיר הזה.
אם כך מאחלת לך שלא תצטרך להזכר בשיר הזה יותר:)
🙂
מתאר בדיוק את תחושת הפלנטה האחרת של בית חולים. בתקופות שבילינו שם הרבה, כשהייתי יוצאת, לסידורים או להתאוורר הרגשתי בחו"ל…
כמו שאמרה המשוררת:
אי מיושב ביצורים משונים…
הרי אנחנו כולנו (לא רק רופאים או חולים, גם מבקרים או מלווים) הופכים שם ליצורים אחרים, שפתנו משתנה, כל הליכותינו שונות, ובאמת, כשיוצאים, ולו רק לחנוּת שמעבר לרחוב או למגרש הניה – עולם אחר, חו"ל , אם תרצי.