דרך ייסוריו של כתב יד

דרך ייסוריו של כתב יד

הקדמה

בפוסטים הבאים אנסה לתאר את השלבים השונים שעובר כתב היד מנחיתתו במערכת של הוצאה לאור ועד לקבלת התשובה מן ההוצאה – דחייה או הזמנה לבוא בריצה ולחתום על הסכם. אינני מתיימר שהדברים שאכתוב מתרחשים בכל הוצאה, ולא כל הדברים מתרחשים באותו אופן, אבל מניסיוני, שחלקים ממנו יפורטו להלן, הדברים דומים בהוצאות לא מעטות.

 

ואולם, לפני כן, אני חש חובה לגילוי נאות:

עד שהתחלתי לעבוד בהוצאת ספרים הספקתי לשלוח קובץ סיפורים לכל הוצאה סבירה בארץ. בסופו של דבר, השורה התחתונה של מכתב התשובה המצורף לכתב היד (פעם גם היו מחזירים כתבי יד) היתה תשובה שלילית. לרוב ההוצאות הגיע כתב ידי דרך דואר ישראל.

חישבתי שייקח שבוע עד שהמעטפה תגיע אליהם, אחר כך שבוע של קריאה ואחר כך תשובה חיובית, ואז צ'יק צ'ק הספר יוצא, ואני גם לא אוותר על עמוד או שניים של הקדשה. אחרי שלושה שבועות שמחתי שהם מתעמקים כל כך בסיפוריי, אחרי חודש הייתי נכנס לדיכאון, מעלה בדעתי אפשרויות שונות ומשונות, כגון שלא קיבלו את הספר, שהספר עורר בהם דחייה עד שהעלוהו באש, שמישהו חמד אותו (ולא לצון) והוא בטח יוצא, או יצא כבר, ושמו של העורך/מזכירת המערכת/נכדו של המו"ל – מתנוסס עליו.

ובכן, אחרי כחצי שנה הייתי אוזר עוז, מתקשר ושואל מה עם כתב ידי. מסתבר שההזיות שהזיתי לא היו רחוקות כל כך מן האמת:

היו כמובן פעמים שהכחישו שקיבלו – ייאוש, ושוב דיכאון, פנטזיות אלימות. 

היו גם פעמים שהודו שקיבלו אך עוד לא קראו – תקווה שנמשכה עוד כמה שבועות.

היו שהודו שקיבלו, קראו אך עוד לא קיבלו החלטה – התקווה בת שנות אלפיים.

וכמובן שהיו הוצאות שתוך זמן קצר שלחו את המכתב הסטנדרטי של "תודה על כתב היד, לצערנו וכו'".

אבל הדואר, כך גיליתי, הוא לא הדרך היחידה לשלוח כתב יד להוצאה.

יש חברים, שמכירים מישהו שמכיר מישהו בהוצאה.

יש חברים שמכירים את ההוצאה.

יש חברים שעובדים בהוצאה.

יש חברים שהם ההוצאה.

ההבדל בין התשובות שקיבלתי דרך החברים כמפורט לעיל לבין התשובות שקיבלתי דרך הדואר מעל לעיל היו, אללי, דומות למדי, אם כי נאמרו בעל פה.

אחרי שהתלבט יותר משנה הודיע המו"ל (דרך חברים) שבלב כבד הוא נאלץ לוותר על כתב ידי כי: אישתו עומדת ללדת, הוא עצמו נוסע לחו"ל לשבתון או שניים וכו' (היו אלה אנשים שונים).

הייתה הכחשה אחת (אף על פי שאני עצמי שמתי את המעטפה בתיבת הדואר).

היתה תשובה שהותירה אותי פעור פה מחמת הדיסוננס הקוגניטיבי: "תשמע, אתה כותב נהדר, אבל אף אחד לא ירצה לקרוא את זה."

"למה?"

"זה כל כך מדכא! " בדיעבד היא צדקה, כי כאשר יצא הספר (עם הרכב אחר של סיפורים, אמנם) אמרה מוכרת בחנות: "זה ספר נהדר, אבל אני לא אמליץ עליו. כי אם אנשים יקנו, הם יצעקו עלי שהרסתי להם את החופש. אני מצטערת, אבל יש לי אחריות."

את התשובה השלילית הכי הגונה קיבלתי מרם אורן. הוא התקשר אלי הביתה (מרוב הלם, רק אחרי השיחה הבנתי שזה היה רם אורן בכבודו ובעצמו). הוא אמר שראה שמדובר בסיפורים. הוא יחזיר לי את כתב היד כמו שהוא, בלי שיקרא אפילו מילה, כי הוא לא מוציא סיפורים. נקודה. מאז יש בליבי פינה חמה לרם אורן.

 כדי לומר שלא הכול היה שחור, שבוע אחרי ששלחתי כתב יד לספר ילדים קיבלתי תשובה חיובית. לאור הניסיונות שתיארתי יובן מדוע תשובה זו גרמה לי  לזעזוע מוח.

 

הייתה תקופה לא קצרה שעבדתי עם הוצאות ספרים, בהגהות, בעריכה, בתרגום ועוד כהנה וכהנה, וגם אז לא היה לי מושג איך הדברים פועלים כאשר המעטפה נוחתת על שולחן המערכת. ולכן, אחרי כל אלה, ברגע שעברתי לצד השני של הדואר או החברים, נשבעתי בליבי שלכל כתב יד אתייחס בדחילו ורחימו. נשבעתי בליבי שאקרא כל כתב יד מכריכה לכריכה, נשבעתי בליבי, שגם אם חלילה תהיה התשובה שלילית, אשתדל לרכך את המהלומה ככל האפשר.

אלא שאז הצביעה רכזת המערכת על הארגזים העומדים בכל שטח רצפה פנוי, מחכים למגע ידי הענוגה. 
מאותו רגע, גם אם באיחור לא קל, התברר לי שהחיים אינם פשוטים כלל ועיקר.