בננות - בלוגים / / שלא תדעו צער
כשאני לעצמי
  • שמעון ריקלין

    יליד ירושלים, למדתי ערבית, פסיכולוגיה, בימוי תיאטרון וצרפתית. כתבתי תסכיתי רדיו למבוגרים ולילדים, מחזות לילדים, תסריטים עד שנחַתִּי בפרוזה. פירסמתי ספר נובלות 'תום הילדות' בהוצאת חרגול, רומן 'צפון פרוע' בהוצאת חרגול-עם-עובד וספר ילדים 'שירה של הים' בהוצאת עם עובד. כיום אני עורך בהוצאת ספרים גדולה. נשוי לתמר.

שלא תדעו צער

שלא תדעו צער
 
"צדק לפניך יהלך" זייף עובד החברה-קדישא בקול מונוטוני בהלכו לפני עגלת המנוח, כשהוא מנסה, מיוזע ועייף, להשרות אווירת נכאים על האבלים הפוסעים אחרי העגלה. טורים-טורים, שורות-שורות, צפופות-צפופות עמדו מצבות השיש כאוגדה במסדר יום הזיכרון, כאשר מדי פעם מזדקרת לה מצבה מפוארת במיוחד, שמשכה את תשומת ליבם של האבלים. פעם היה זה עמוד נישא מאבן שחורה, פעם היה זה מבנה שכיפה לבנה ומצויצת בראשו, ופעם אפילו פסל, של גיטרה, של ספר או של מטוס.
החבורה הקטנה של משפחת המנוח, קרוביו, ידידיו ואפילו כמה משכניו צעדה לאיטה בחום הלוהט. תחילה היה זה גוש מלוכד של אנשים המאוחדים בצער משותף, שנעו צמודים זה לזה, קרובים לאלמנה ולקרוביה, אך ככל שהתארכה הדרך הלך הגוש והתפורר עד שהיה לטור ארוך ומרווח. מתחילת הטור נשמעו קולות בכי ויפחות, לאחר מכן, בצמוד אליהן נשמעו אנחות של צער, בגוש המרכזי שררה שתיקה של עצב או רצינות מאופקת, ואילו בסוף השיירה כבר היה שמח. שם התנהלו שיחות של ממש. חלקן היו שיחות חקירה של סיבת המוות, איך זה קרה, ורק אתמול הלך לקניות לכבוד שבת, ופתאום, ככה, בלי אזהרה מוקדמת אבל הרי הוא היה חולה! כן? לא היה לי מושג, הוא נראה בריא לגמרי. ומה יהיה כעת עם האלמנה, איך היא תסתדר לבדה בדירה, שאמנם שווה הרבה כסף, אבל בכל זאת היא גדולה מדי בשביל אישה אחת לבד. ממש בסוף הטור כבר התנהלו דיונים על שוק הדירות היגע ואם השאיר המנוח צוואה. 
"מעניין כמה הוא השאיר לה."
"הוא ידע לעשות כסף."
"מה פתאום? את הדירה הם קיבלו בירושה מההורים שלה."
"הם חיו מפנסיה שלו."
"לא יהיה לה קל עכשיו."
"למי כן קל? "
"נכון שאף אחד כאן לא מת מרעב, אבל החיים הם לא תענוג מי יודע מה בתקופה כזאת."
"אפשר לחשוב מתי היה כבר תענוג גדול לחיות כאן."
"ואפשר לחשוב ששם כן היה תענוג גדול."
"ששששש!" עלה קול מאמצעיתו הדוממת של הטור. אנשי סוף השיירה החמיצו פנים והשתתקו.
לבסוף הגיעו אל בור הקבר. מתוכו נראה ראשו של הקברן, שעון על ידיו, שהיו מונחות על דפנות הקבר, ממתין לבוא מסע ההלוויה. עובד החברה-קדישא ניסה לתמרן את העגלה לעבר הקבר, אך בשל הצפיפות הגדולה של הקברים ביקש בתנועות ידיים שכמה גברים מבין המלווים יורידו את האלונקה מעל העגלה. כמה קשישים ניגשו לאלונקה, אך ניכר היה בהם שכוחותיהם לא יעמדו להם. מאחור נדחפו שלושה גברים, ונחלצו לסייע לקשישים. כעת פילסו נושאי האלונקה את דרכם לעבר הקבר, נתקלים במצבות ודורכים זה על רגלו של זה, ובשל כך גם מסננים קללות זה לעברו של זה. לבסוף הגיעו אל פי הקבר. הקברן הושיט את ידו לעבר האלונקה על מנת לכוון את הורדת הגופה אל הקבר. ואולם נושאי האלונקה זקפו אותה יתר על המידה, והגופה נשמטה זקופה אל הקבר. לרגע ניצבו הקברן והמנוח זה מול זה, כמעט נבוכים מן המפגש פנים אל פנים. מעגל האנשים נדם לגמרי, והכל חיכו במתח לראות מה יעשה הקברן. הקברן והגופה הביטו זה בזה. איש מהם לא השפיל את עיניו. הקברן לא זז ממקומו, כאומר, אני לא באתי הנה לריב איתך, אני באתי לקבור אותך. ואילו הגופה לא אמרה דבר, אלא המתינה. גם היא לא באה הנה לריב עם איש, אלא להיקבר. זמן מה ניצבו זה מול זה עד שמלמול של אי-נחת עבר בין המלווים, ועובד החברה-קדישא נחלץ לסייע. הוא אחז בכתפי הגופה, והקברן משך ברגליה, עד שהצליח להשכיבה בתוך הבור. לאחר שפשט מעל המנוח את הטלית ומסרה לעובד החברה-קדישא, החל מניח אריחי בטון בגומת הקבר, בעוד עובד החברה-קדישא מגיש לו אותם ביעילות, תוך שהוא ממלמל פרקי תהילים. המלווים המתינו בדממה. לבסוף יצא הקברן מן הבור. הוא היה איש גבוה למדי, והדבר עורר התפעלות באשר לעומקו של הבור. עובד החברה-קדישא נשא תפילה, אחד הקרובים אמר קדיש, ואז החל כיסוי הקבר. ביעילות מרשימה נטלו הגברים את הטוריות שהמתינו וכיסו את הבור.
"אין מתעכבים ליד הקבר," הורה איש החברה-קדישא אחרי שהתנצל באוזני המנוח אם, חלילה, חש שעובדי החברה-קדישא גרמו לו אי נוחות כלשהי. האלמנה התייפחה עוד דקות מספר, אך איש החברה-קדישא חזר שוב ושוב על ההוראה "אין מתעכבים ליד הקבר. את זה עושים ב'שבעה'", והחבורה החלה מתרחקת מן הקבר, מניחה לאלמנה ללכת בראש. פעמיים נעצרה השיירה כאשר האלמנה התיישבה לה על ספסל, מנסה להתאושש, ובכל פעם כמו נהדפה החבורה לאחור. האחרונים בטור ניסו לברר מה קרה, ומשנודע להם שהאלמנה ישבה לנוח, החלו מפרטים זה באוזני זה כמה קשה יהיה לה עכשיו. לבד. בלעדיו. שטויות, הרי היא החזיקה אותו. עכשיו יהיה לה קצת שקט. הרבה שקט. אפשר לחשוב, מה כל כך טוב בשקט. לבסוף הגיעו אל שער בית העלמין, אל הברזים לנטילת ידיים.
"כן, ככה נגמרים."
"חמישים שנות נישואין."
"ארבעים ושבע."
"שיהיה ארבעים ושבע."
"האוטובוס כבר יוצא."
"שלא תדעו צער."
"אמן ואמן."

6 תגובות

  1. אהבתי את מה שמתחיל אחרי "הקברן והגופה הביטו זה בזה". זה החלק החזק בסיפור.
    ואהבתי גם את ה"אין מתעכבים ליד הקבר". ישנה גם אמונה (זה מביא מזל רע), מנהג שלא יוצאים מאותה דרך שמגיעים.
    מסופר אמין לגמרי.

  2. אמין ומדכא ביותר.

  3. מסופר יפה ,שמעון, עם נגיעות טרגי- גרוטסקיות
    אתה מעצב יפה את שיח ההמון(גם ב"העיוור" )ומצליח לקלוט אווירה ולתארה באופן אמין

  4. תודה על התגובות.
    אני עדיין לא רגיל למיידיות של כל העניין, אבל זה משמח.

  5. איך כולנו מבינים את החיים כשהם נגמרים? ולמה אנחנו זקוקים למידה כה גדושה של סרקזם כדי להתמודד עם שלב הגמר?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשמעון ריקלין