היישר מן הגלות/ הבלוג של בוריס גֶרוּס מתרגם, סופר, מסאי, משורר, חוקר תרבות, מוסיקולוג
אני מפרסם כאן היום פרק ראשון מתוך הרומן בכתובים שלי, ויזת כניסה. חלקים מתוכו פורסמו כבר בגליון 19 של כתב העת "עמדה" (ינואר 2009), בחודשים הבאים הרומן עומד להתפרסם בהוצ' כרמל בירושלים (פר' "חובת השיבה", יחד עם מסתו של ר. וטר)
תגובותיכם מסקרנות אותי ורצויות. אמשיך לפרסם פרקים נוספים.
ב.ג.
תגובותיכם מסקרנות אותי ורצויות. אמשיך לפרסם פרקים נוספים.
ב.ג.
בוריס גֶרוּס
ויזת כניסה
[פרק א']
אבי היה בן שלושים ושש וחמישים יום כשמצאו את גופתו בחדר האורחים של דירה, שחלונותיה פנו לכיוון החלונות של דירתו שלו, בבית רחב המידות ברחוב צ'לוּסקִינְצֶב 39. הוא היה תלוי על חוט דייגים שנקשר בוו פלדה התלוי מהתקרה, ששימש מתלה לתאורת החדר, ונראה כי התמודד בכבוד הראוי לפלדה גם עם משימת החזקת גופו הנופל של גבר חסון גבה קומה. הפלדה עברה את מבחן האיכות, והתקרה של בית שנבנה לפני המהפיכה הסוציאליסטית
– כמעט ארבעה מטרים גובהה, גם היא הותירה מרחב ביצוע הגון לצניחה שכזו. כבר לא ניתן לומר – מי שנכנסו לחדר לבטח לא ייזכרו בפרט שולי כלֿכך – האם פניו היו מופנים כלפי החלון, והאם ניתן כלל לשער שהתמונה האחרונה שראה היה ערב מארס קר במיוחד, או שמבטו פנה לעבר כוננית הפרחים שעל אדן החלון. כילד אני שיחקתי בחדר ההוא בדירת השכנים, אני מניח שכבר ידעתי מה בדיוק התרחש שם, ועשור מאוחר יותר הכוננית עדיין עמדה שם.מי שתמכו ברגליו חסרות החיים, דחפו את הגוף הרפה עדיין כלפי מעלה כדי להוריד מצווארו את חוט הדייגים האיתן, דרכו על נרות דולקים שהיו מפוזרים בחדר כולו – כמות בלתי אפשרית של נרות, שאבי הדליק בטרם צנח אל מותו משרפרף מעשה עבודתֿיד, שנח עתה באדישות לרגלי אבי התלוי. אנשי המשטרה שכבר הספיקו ללגום כמות מבוקרת של משקה בבית – לרגל יום האשה הבינלאומי – הוסיפו לדרוך על הנרות הבוערים ולפזר את השעווה המותכת, עד שבהמולה מישהו נזכר לכבות אותם ולמנוע שריפה.
הוא לא השאיר מכתב התאבדות, לא פתקה מקומטת ולא רמז – כשהוא צונח אל מותו לא היה לו מושג שכעבור תשעה חודשים בדיוק ייוולדו ילדיו – שני בנים חסונים, שצרחו את כאב הקיום החדש שלהם בחברותא, בבית היולדות מספר חמש שניצב בשדרה אודסאית מושלגת. הוא לא ידע שאשתו – מעתה אלמנתו – תגלה תוך חודשיים את דבר היותה בהריון, ותחליט ללדת – למרות היעדרו, או אולי בזכות היעדרו, כי הוא לא רצה ילדים. טרם נולדנו אני ואחי בצווחה איתנה, לא ידעו כלל שרחמה של אמי מסתיר בתוכו תאומים. אמצעי האבחון הרפואי שעמדו לרשותו של אזרח סובייטי בן תמותה לא איפשרו לקבוע את מין היילוד טרם לידתו – הוא התגלה באופן טבעי לעיניה המאושרות של אמו, שילדה בהכרה וללא תרופות לשיכוך כאבים.
העתיד בטוח לא נגלה לעיניו בשעותיו האחרונות, ואינני יכול לומר האם חשב על אמו שלו, סבתי, שחגגה באותו יום יוםֿהולדת חמישים ושמונה בדירה ממול. האם פקד אותו זכרון הצינה של ינואר שלתוכה נולד הוא שלושים ושש שנים לפני הרגע ההוא? ומה הוא בחר לזכור לפני הרגע הקובע? איש לא יֵדע, שכן מותו לא היה נושא לשיחה בביתנו, כמו חייו. כמעט. ממעט הפרטים שאני כן יודע אפשר להרכיב תמונה די עמומה – אמי לא נהגה כלל לדבר עליו, וזכרוני הוגבל בכמה פרטים בלבד, שאם אאסוף אותם יחד – אראה בוודאי יותר נעלמים מאשר גילויים. אמא עדיין שומרת על הדממה בעניינו, רק לעתים משתחרר איזה פרט קטן מלשונה, בצורה די מבוקרת. אני התרגלתי – ואני אוסף את הפרטים הללו כפי שחוקר משטרה במחלקת ההיעדרויות אוספם – בחלקי פרטים, שמתחברים רק לחלק קטן של הפאזל הנכון. אני גם זוכר את הורי אבי – חיינו עמם באותה הדירה עד שעזבנו את אוקראינה כשהייתי בן שתיםֿעשרה. הם באמת אף פעם לא הזכירו את בנם. בשום הזדמנות. מעולם. האם מהם אוכל ללמוד משהו עליו? חבריו של אבי – בני דורו, שהתאספו לשולחנה של אמי בימי ראשון וחגים באודסה אינם עוד בין החיים – הם לא שרדו את השנים הקשות של ראשית שנות התשעים, שנים ראשונות לעצמאותה של אוקראינה, לא השתלבו בנוף החדש – שנים ונוף שלא ראינו במו עינינו כי עזבנו כמה רגעים לפני שהמסך ירד על האימפריה הסובייטית המתפוררת, שאבני הבזלת של בניינה המפואר ריסקו את אזרחיה בנופלם. גם הם לא הזכירו את אבי כמעט – וכשניסו, הגו את שמו, מבטה של אמי שהופנה לכיוונם השתיקם חיש מהר. קבוצת חברים זו, שליוותה את שנות ילדותי באודסה, הייתה סמן חג עבורי – שכן היו מתייצבים בחגים בבית אמי, ובאחד המפגשים שמעתי שהיא הכירה את אבי כשטייל עם חבריו – אלה הנוכחים – ב"כיכר הקתדרלה" באודסה. הקתדרלה פוצצה בידי שליחיו של סטאלין עוד בשנות השלושים, הרבה לפני שאבי וחבריו נולדו, אך ההוד נותר בספסלים המפוזרים בין העצים. על אחד מהם התרחשה ההיכרות האגדית ההיא, שרק אחרי שנה התפתחה לאהבה סוערת.
אבי נעלם מנוף העיר יום אחד, כמו הקתדרלה, וחבריו המשיכו לפקוד את ביתנו, וגם הם לא אמרו עליו מילה. רק קראו בשמו, כפי שבני אודסה המשיכו לקרוא לכיכר בשמה של הקתדרלה למרות שלא נותר אף זכר ליסודותיה.
חורף 1942 היה החורף הקשה של המלחמה, אך נראה כי אבי נולד תחת ההשגחה הנכונה – בסביבת היערות העבותים של מקום שכוחֿאל במחוז חמיילניצקי באוקראינה. הגרמנים לא החשיבו את האזור הזה בפרוטקטוראט לחשוב אסטרטגית. הקצינים שלהם שלא היו מורגלים בחיי הכפר באוקראינה ולא ששו להחזיק בדיוק שם תגבורת צבאית או גדודי עונשין, בין עשרה—שניםֿעשר בתי הכפר שלא יכלו לפרנס אפילו ששה חיילים. ביום לידתו של אבי שרר כפור של יותר משלושים מעלות מחוץ לחלון בית הכפר, והמיילדת שקראו לה מבעוד מועד מהכפר הסמוך לא הספיקה להגיע – לא פילסה את דרכה בשלגים שנערמו. אבי, אם כן הפגין עצמאות כבר ברגעים הראשונים ופילס את דרכו לעולם עוולות זה במו ידיו. על כן נקרא – וולאדק, וולאדימיר – וולודיה או וואלדמאר בפי חבריו, תלוי בנסיבות המבדחות או הרשמיות. משום מה לידה זו ריגשה את הקצין הגרמני היחיד שהוצב במקום – הוא היה בוגר פילוסופיה והסטוריה באוניברסיטת יינה, בן שלושים וחמש, בעל משפחה ורגשן, שכפי הנראה בשל כך הושיבו אותו באמצע שום מקום מוקף עצי אשוח. אם אבי, שהייתה אשה תמירה ויפה מאד, שוברת לבבות ממש, כמעט כל חייה הפגינה שליטה בכל מה שעשתה, וגם כדרך אגב בחייהם של האנשים סביבה. היא לא רעדה כשנמלטה מאודסה הנכבשת על ידי הגרמנים וצבא רומניה מלא הרהב, והגיעה בעגלות משא וברגל לחור הזה, שם היו לה קרובי משפחה רחוקים, שאמנם לא ששו במיוחד לזוג עם פוטנציאל להרחבה שמתיישב להם על הראש, אך לא פצו פה – מלחמה מסביב. שם קיוותה למצוא מחסה טוב יותר מאשר בדירות הצפופות של עיר הנמל המרכזית של המדינה הכבושה, עם מרשם האוכלוסין המסודר מדי, שיפול לידיים הלא נכונות. היא לא רעדה כשחלפה כשכרסה בין שיניה בכפרים האוקראינים הבוערים. בעלה הכנוע הלך אחריה כחייל ממושמע. אבל משהתעניין הקצין הגרמני החביב ברך הנולד ובשלום היולדת, והציע לה שוקולדת וֶדֶל, זו השדודה מהמפעל הפולני בקרקוב, שניהולו נמסר לקצין גבוה באסֿאס, אצבעותיה אמנם הושטו לכיוון החפיסה החומהֿאדמדמה, אך לבה כמעט נדם בקרבה. אך התברר שבאמת, בוגר הפילוסופיה מיינה לא חשב את המקומיים לתערובת של תתֿאדם, לא התעניין במוצאה של אם אבי, לא חישב את מיקום חיילות הרייך בחזית, לא נהג לברך את העוברים והשבים בצרחת "זיג הייל!" אימתנית, ואפילו ניסה לומר כמה מילים חביבות באוקראינית עילגת, כתוספת הכרחית לשוקולד. ומה שעניין אותו זה חיוכו של הילד שנם את התנומה הראשונה שלו בעולם הגדול כעבור עשרים דקות… למרות השליטה העצמית שהפגינה סבתי מצד אבי – אולגה, בכך שהיטיבה לשמור את רגשותיה לעצמה, ידעה לחייך כשהכרחי לחייך, ובעיקר ידעה לשתוק כשהכרחי וכשלא, והקצין הגרמני ודאי קלט דרך חיוכה המקסים את העיניים המזוגגות והלא מחייכות, עיניים שהיו מנוגדות לחלוטין להבעת הנחמדות המעריכה שניסתה לשדר. אני, שנולדתי הרבה שנים אחרי והכרתי אותה בזקנתה – ראיתי את סימן ההיכר הזה מתחת לכל מעטה של אדיבות רשמית או כזו שנראתה לבבית ממש, ראיתי את יחסה האמיתי לאדם שניצב מולה בנסיבות שונות – דרך העיניים. הלא מחייכות.
כשבאשון לילה היא ראתה את הלפידים הבוערים ואת קלשוניהם של האיכרים דרך החלון, הבינה מיד במה מדובר. כעבור רגע, כשההמון דפק בדלת בחוזקה בקריאות "תראו את היהודונים!" ו"שבעלך יוריד את התחתונים ויוכיח לנו מיהו" היא פתחה את דלת הבית בתנועה החלטית. ההמון השתתק, השתררה דממה, שאותה לא הפר אפילו אבי התינוק, שבאיזה חוש שישי הבין בודאי שכאן נקבעים גורלות ולא הוציא נהמה.
על גופתי המתה – אמרה.
ההמון החמוש בקלשונים ובלפידים ראה אותה ניצבת על מפתן הדלת, לבושה כותונת לילה בלבד וכפור חודר אל פנים הבית וחולף על גופה ועל שיערה השטני הפזור. היא כולה הייתה מראה שלא היה ניתן לעמוד בפניו, כל חייה שידרה כריזמה – אני משער שרק בעזרתה שרדה את המלחמה. וההמון התחיל לגמגם, להמהם, ולפתע נפתח שביל במרכז ההתקהלות. היה זה הקצין הגרמני שהגיע אל שלוש מדרגות הכניסה – הוא לבש את מעילו תוך כדי הליכה וכולם ראו שהוא לובש אותו על פיג'מת פסים עשויה משי, כזו שלבשו ודאי בבתים המהוגנים של יינה – גם לפני וגם אחרי היטלר.
מה כל זה? – צעק. – אתם לא יודעים שאין לה ולבעלה שום קשר לכל זה? למה אתם מפריעים את מנוחתה? – למרות שהקצין הגרמני לא נשא נשק – נראה שהוא פשוט לא הספיק לתפוס את המאוזר שלו ביציאה מהבית הסמוך בו התגורר. רושם מעיל הקצונה של הוורמאכט והמילים הרמות בגרמנית עשו את שלהן, ואיש המשטרה האוקראינית המקומי, רוצח גוץ, מסופר קצר ובעל הבעה של טמטום רע לב על פניו החל לצרוח באוקראינית עילגת לעבר ההמון שיתפזר – שהרי גם את שפת אמו הכיר בקושי, וזכה בתפקיד הרם של איש משטרה רק משום שלא היה מסוגל לשום דבר אחר אלא להיות תליין חסין מעונש.
למחרת בבוקר השכנים הציצו בסקרנות מבעד לוילונות אל הרחוב היחיד של הכפר, בעיקר אל האופנוע ועליו לוחות צבאיים של הוורמאכט. השליש נכנס לרגע לבית שבו שהה הקצין, ואחרי לא יותר משתי דקות השניים יצאו כמעט בריצה, התיישבו באופנוע תוך שטף שיחה בגרמנית, שהשכנה ממול הבינה ממנה רק שתי מילים – "Uberkomendatur" וֿ"חמיילניצקי". זה לא מנע ממנה להסיק את המסקנות הרות האסון ביותר, ולרוץ להתחלק בחדשות עם אם אבי, שבדיוק הייתה טרודה בלהיניק את אבי הרעב. לדעתה של השכנה – הנשמה הטובה – עצם נסיעתו של הקצין לביקור השלטונות בחמיילניצקי הייתה מכוונת כל כולה למיגור היהדות העולמית גם מפינה שכוחתֿאל כמו זו, בהתאם לרצונו של הפיהרר ולסדר הגרמני החדש. משום מה גם סבתי, ששמעה את הדברים וחוותה עווית בחזה, לא פקפקה בכך. היא הביטה דרך החלון – כפור ועצי אשוח. וזאבים רעבים ביערות. לא היה לאן לברוח, אך מצד שני הייתה גם תקווה קלושה למדי שאופנועו של הקצין ייתקע בשלג, והזוג העסוק במגעים עם השלטונות יקפא למוות עוד לפני רדת החשכה.
אלא שלפני שהשמש נגעה בקרנה האחרונה בערימות השלג סביב האסם, באופק הרחוק על רקע יללת הזאבים נראה אופנועו של השליש, ובו שתי הדמויות – בלי הליווי המצופה של גדודי העונשין של האסֿאס. כשהגיעו לביתה של אם אבי, הקצין ירד מהאופנוע, ענה בנפנוף יד רפה על ה"הייל היטלר!" הרענן של השליש הצעיר, ודפק בדלת הבית – לא לפני שליווה במבט שליו את האופנוע המתרחק. סבתי אולגה פתחה את הדלת, ובלי לומר מילה נתנה לקצין להיכנס. הוא התקדם לעבר השולחן שניצב במרכז החדר הגדול, הוציא מכיס מעילו צרור ניירות ובתנועה מלאת חשיבות הניח אותן עליו. בלי לומר מילה סבתא הביטה בניירת – והקצין אמר: "את ובעלך לוקחים את הילד. הולכים לאודסה – אישור המעבר מוכן. אני יוצא יום קודם, ואתם מתקדמים לכתובת הרשומה כאן. אין ברירה. עוד יומיים יבקר כאן גדוד העונשין של האס אס, ואת אינך רוצה לתת להם לפשפש בתחתוניו של בעלך, Ich glaube?[1]".
בבוקר המוקדם של יום המחרת סבתי אספה כמה דברים לדרך, מעט צידה ומעילים שנתן להם הקצין, והכינה את עצמה נפשית לדרך הארוכה לאודסה, מקום ממנו נמלטה חודשים ספורים לפני כן. היא לא שאלה לדעת בעלה – אף פעם לא נהגה לעשות זאת, היות שהוא ציית לרוב בשתיקה, ופצה את פיו בעת מצוקה אמיתית בלבד. המצב לא נחשב כנראה בעיניו מצוקה אמיתית, שכן היה מסור לאשתו וידע שאם היא בסביבה – הרייך השלישי כפי הנראה יצטרך לפנות את הדרך.
והרייך אכן פינה את השביל המוביל ליער, אליו נכנסו לפנות ערב. היא צועדת עם אבי התינוק בידיה ובעלה – אלכסנדר – עמוס המטלטלין מאחור. כך הלכו זמן מה, עד ששמעו נקישות מוזרות, המתגברות והולכות. הלכו לאט יותר עד שנגלה לעיניהם מחזה אותו לא שכחו כל ימי חייהם – על עצי האשוח סביב, מחוברים על קורות שהונחו על הענפים, ולעתים על הענפים עצמם, צפוףֿצפוף, היו תלויים אנשים, עשרות. מאות. הגופות לא נרקבו בכפור הקשה, הבגדים הקרועים התקשו גם בגלל הדם הרב שנספג בהם – כמעט כולם עונו לפני התלייה – והוריו של אבי עברו בדממה בין עצי האשוח, לרגלי הגופות התלויות, כשכפות הרגליים הקפואות והיחפות שלהן מקישות זו על זו ברוח. סיבות התלייה היו רשומות בגרמנית על פיסות קרש שהיו תלויות על צוואר הקורבנות.
באותו לילה הלבין שיערו של אלכסנדר בן העשרים ושש לחלוטין, ונשר כולו מההלם כעבור ימים מספר, כשהגיעו לכרך הגדול, אודסה, שלא ציפתה לאיש.
[1] אני מאמין
כישרון נדיר לפרוזה ולסיפור מה ש"כביכול" כבר סופר . אנא, המשך.
תודה רבה, רות!
כמובן, ברוב פרטיו זהו רומן אוטוביוגרפי…
בוריס היי
מזמן לא נפגשנו ולא תיפזנו בענייני התפוזים…..ז"א שצריך לשוב ולצחוק
בוריס. הכשרון אכן נוטף אבל לדעתי הטקסט, במקומות מסויימים, דחוס מדי.
שלום בוריס. קראתי את הפרק, אהבתי במיוחד את הפיסקה הראשונה המרשימה. נדמה לי שאין אחידות ברמת הכתיבה לכל אורך הפרק ולדעתי כדאי לערוך מעט ובכמה מקומות – לא רבים – לתקן לשונית. למשל: לדייק ולומר 'קור' ולא 'כפור' שהוא קֵרח דק – היכן שאכן מדובר בקור. לומר 'מינוס שלושים מעלות' ולא 'שלושים מעלות' שהן בדרך כלל מעלות חום (חמסין) וכו'. ביקשת הערות והערתי, מתוך הערכה לכתיבתך ורצון טוב ומקווה שכך יתקבל. בהצלחה.
ואני אומרת, בוריס: תמשיך. תמשיך בדיוק כך, ואת העריכה תשאיר לסוף. תלך בינתיים עם השטף הזה, שיש בו איזו אינטינסיביות אכן דחוסה, אבל שיש בה משהו נכון לטקסט. מקסימום, תמיד בעריכה אפשר בסוף לדלל. בינתיים פשוט תכתוב את זה, תלך עם זה, תתמסר לדחיסות האוטוביוגרפית הזו, כי זה מעניין וחשוב.
אני שמחה לגלות שאתה לא רק מתרגם מאוד מוכשר, אלא גם סופר מאוד מבטיח לטעמי.
תודה, יעל. דברייך מעודדים.
העניין הוא כי הטקסט כבר ערוך, והוא אמור להיות דחוס. לפני העריכה הוא היה דחוס אף יותר, אני אוהב את הסמיכות והאפילה שהטקסט יכול לשאת, אני אוהב כן להעמיס על הקורא במקומות מסויימים מטען רגשי וטקסטואלי (אם הקורא לא אוהב את זה, או הוא טוען שהשפה אמורה להיות קלילה יותר, שלא יקרא ספרות יפה, שילך לשחק משחק מחשב) אני בעד מרקם פוליפוני בשפה.
בשביל מה אתה מסביר כל דבר? הלבין מההלם?! זה לא ברור?! (הסבתא) הכינה את עצמה נפשית… זה צריך להיות ברור מהסיפור!! אבל אין כאן סיפור יש דיווח ואפילו לא מוצלח. תתרכז בתרגום, הצעתי. לא מוכרחים להיות סופר.
יחזקאל,
אני ממש תוהה מי אתה יכול להיות… יחזקאל רחמים? לא יתכן…
אבל קודם כל – עצתי – הרגע. שב. שתה מים.
אני מבין את הדחיפות בה הצעת לי להתרכז בתרגום. רצית להראות עליונות של מבין עניין, הראית. לא בטוח שהעליונות מוצדקת, כלל וכלל לא בטוח… אבל אני מבין את הדחיפות בלהציע הצעות של בחירת הדרך המקצועית, הרי בני עמנו מצטיינים בלהשיא הצעות למיניהן, ואפילו חינם. תנוח דעתך, ב-9 בדצמבר זה מלאו לי 31 שנה ואני יודע היכן אני נמצא, גם גיאוגרפית, גם מנטלית…
אבל לומר שאין כאן סיפור?
חזי, קנאה קנאה, אך הרי אתה רואה שלכלכת…
בוריס גרוס, לדעתי יכול לעסוק כמעט בכל תחום שירצה בבלטריסטיקה: שירת מקור, פרוזה מקור, תרגום שאף הוא מעשה אמנות כשלעצמו וכן מסה. הקטע שכאן הוא קטע זיכרונות מסתי יפהפה, ולדעתי צריך להבדיל ביו סיפורת, יעני פיקשן, ומסה שהיא ממואר רגיש כשל בוריס. כל המסה, כספר, תופיע בשנת 2010 בהוצאת "כרמל/עמדה". רני.