סיפור קצר משלי, טרי, עוד לא פורסם בשום מקום

משחה נטוש

 

מאת בוריס גֶרוּס

את המרחק שבין מכשיר טלפון ראשון בחדר האורחים לבין השני בחדר הבודה הקטן והמחניק אפשר היה למדוד בעשרים ושבעה צעדים. אפשר היה, אולם למעשה המדידה לקחה ארבע נסיונות, משום שהצעדים היו שבירים, לא שווים, והפניות לא היו חדות מספיק. בין המיטה הגדולה לארון הספרים שבחדר העבודה היה צורך לנווט בזהירות, מה שלא תמיד יצא.

 

ב-30 בספטמבר, לאחר בהיות ומבטים עמוקים מחלון המרפסת על העלווה המתחילה לנשור, המדידה הושלמה. נסגר מעגל הצעדים הדרוש, ההכרחי, המצטלצל, המדוד כולו לתפארת, זה הודאי, הידוע יותר מחלוף הזמן. ממכשיר טלפון אחד לשני. ומהשני לראשון.

 

ועתה כאב חד שחדר את הכליה השמאלית לא היה חשוב יותר, מכל מקום, לא היה מבהיל כל כך, משום שהרגליים, שבהתחלה סירבו לעמוד בקצב, הרגילו עצמן עד מהרה לגודל האחריות: הן מעתה מדדו את הזמן, פעמיים בשעה, בשעות הטובות, מהכורסא בחדר האורחים במרחק 34 סנטימטר ממכשיר הטלפון, עד הכיסא בחדר העבודה, שם מכשיר הטלפון הוא בהישג יד.

 

למרות ההליכה הדועכת מיום ליום, נערכו מדי בוקר וערב תרגילים בהשגת השפופרת המהירה ביותר: הזיכרון עוד ידע את מרחק הזמן הטמון בין צלצול אחד לשני, כפי שקוטף פירות תמיד ידע את המרחק שבין השזיפים הבשלים.

יש להרים את השפופרת בין הצלצול השני לרביעי, זמן אל ייאוש. אם תרים לפני השני, יכול להיות שתתנתק השיחה. לפני הצלצול הרביעי בעל השיחה לא ינתק, לא יתייאש.  רוב הפולנים התייאשו לאחר הצלצול הרביעי. אם בעל הטלפון לא הרים את השפופרת לפני הצלצול החמישי, איננו בבית, הוא עסוק או השיחה לא מספיק חשובה בעיניו.

מהירות הצעדים והספק גרירת השפופרת ממקומה לא שיחקו תפקיד אצל הפולנים. ארבעה צלצולים חלפו

אחרת את המועד.

 

המועדים חלפו ובאו, ונעו בסך, ואחרו והקדימו. אלא שדבר לא עזר.

הטלפון לא צלצל

 

לא עזרו המבטים בחושך, המחשבות ביום. טלוויזיה שקולה הונמך במיוחד, דלת מטבח פתוחה כדי לשמוע.

שום דבר.

לא הקול המטרטר של המכשיר בחדר העבודה ולא זה הנעלב משהו, שענה לו מחדר האורחים.

ביום שלישי באמצע אוקטובר ישב ליד הטלפון בחדר האורחים ארבע שעות ועשרים דקות, בין השעה אחת ושתי דקות לחמש עשרים ושתיים לפנות בוקר.

 

גם זה לא עבד. איש לא התקשר מאמריקה.

 

השידה עליה מונח מכשיר הטלפון בחדר האורחים סודרה למופת. האבק נוקה. היא הבהיקה ממש ולא ממש הבינה למה זכתה בכבוד הזה.

אף לא ציוץ.

שבועות.

 

והכאב צייץ. הוא עדיין לא חדר אל החלומות, אפשר היה להימלט מפניו אל שינת הלילה המסויטת, אליה נפל רק מתוך תשישות. שם שתה לרוויה, לא היו שם הכליות ומוסר הכליות ולא גרירת רגליים על איש. והיה ברור, שכל הכאב הזה, אם הוא קיים, הוא לשווא, לחלוטין, ואין בו טיפת משמעות אחת. ואחריו אין דבר, ולא מחלקים סוכריות על מקל, ואיש לא אומר נכון או לא נכון. ואין הקלות למסיימים מוקדם יותר או למשלמים מראש בתשלום אחד.

שם כל מה שקבע היו העיניים של האהוב, ריחו, ידיו ורגליו, נעליו ותסרוקתו, ספריו ושיחתו, ריסיו ובקריו.

ובפעם ראשונה בחיים נתן לעצמו דין וחשבון שאין למעלה מזה, אין בנמצא. ואם אי אפשר לגמוע מרחק בגוף, גומעים אותו איך שיכולים. בשפתיים מדממות.

 

שמע מחלון הדירה השכנה:

Oj, maluśki, maluśki, maluśki
Jako rękawicka
Alboli też jakoby, jakoby
Kawałecek smycka.
 
Cy nie lepiej Tobie by, Tobie by
Siedzieć było w niebie,
Wsak Twój Tatuś kochany, kochany
Nie wyganiał Ciebie.
La la la…

ואולי זה מוטב כך מוטב כך

שתשכון שמיים

כי אביך אהובך ממרומים

לא גירש אותך עדיין…

 

תפס את עצמו שעד היום הקשיב רק למוסיקה ולניב הגורלים, אנשי ההרים. לא לטקסט. חג המולד גמע מרחקים והתקרב.

 

והטלפון עדיין לא צלצל. הפעם לא עזרו גם ההעברות של המכשירים, זה לחדר ההוא וההוא לחדר הזה, וניקוי כל החלק החיצוני בכהל 96% נגד כל לכלוך.

לא נשמע הגה.

 

יום חמישי שלפני חג המולד הוא נפל, בצעד ה-13מהצעדים, ליד המטבח, בחושך, משום שהפיוזים נשרפו רגע לפני הנפילה. הרגל השמאלית שתמיד הייתה במצב רע יותר משכה אחריה חוט ממכשיר הטלפון שבסלון. המכשיר זז ממקומו, עוד פעם, נפל והתרסק על רצפת העץ שבסלון.

כוחותיו עזבו אותו, ולא היה יכול לקום עד הצהריים למחרת.

כשקם, גרר את גופו הבלתי ממושמע אל המיטה והעביר בה את שארית היום, שוקע בשינה כבדה.

 

למחרת צלצל אל החנות הקרובה והזמין שיביאו לו קרפיון חי. לא, זה בסדר, שיהיה חי, הוא יוכל לעשות זאת.

הביאו.

הקרפיון החי בעל העיניים הבולטות נשפך יחד עם המים של החנות לאמבטיה. הדג נעצר מרוב התפעלות, אולם מהר מאד המשיך בשחיה.

מכשיר ה-CD החל להשמיע את הפתיחה למתיאוס פאסיון של באך. הוא הציץ לרגע אל חדר האמבטיה, לראות משלומו של הקרפיון.

הקרפיון סבב סיבובים קצביים לפי הטמפו של הפאסיון, והוציא עיגול מתוך עיגול, כאילו רצה לתאר את המעגל האינסופי של הנושאים אצל באך.

–         איזה בזבוז משווע של אינטליגנציה, חשב

אולם מכשיר הטלפון היחיד שנותר על המשמר לא צלצל לא באותו ערב, ולא למחרת.

הצעדים נעשו כבדים ונגררים, וכבר לא היה טעם לצעוד מחדר שאין בו טלפון ולחזור לחדר שאין בו.

יותר ויותר נכנס היה לחדר האמבטיה ומתבונן בו, אולם הקרפיון חשב שהוא מתבונן בו ביותר מיקוד ויותר זמן.

שלושה ימים שלפני חג המולד עברו בדממה.

הליכה על מסלול הצעדים.

מבטי הקרפיון, שנראה בינתיים כי התבונן בו מתוך שביעות רצון של שחיין חופשי. לא משנה כמה תתבונן בבני אדם, לא יוסיפו לך מים.

 

ביום השלישי שלפני חג המולד הדג הבין שטעה.  המים נוספו, נשמע קול פכפוך, ועד מהרה הדג, שרגיל היה לראות את העיניים הסקרניות  ליד דלת האמבטיה, ראה אותן פתוחות לרווחה כל הזמן מתחת למים. עברו רגעים מספר, והן נעצרו בנקודה אחת.

 

כפור נכנס דרך החלון הפתוח לרווחה בחדר העבודה והכניס אל הדירה את קולות השירה:.

Hej, co się więc takiego, takiego
Tobie, Panie stało,
Ześ się na ten kiepski świat, kiepski świat
Przychodzić zachciało
La la la…

היי, מה קרה אם כן אלי, אלהיי

מה נתהפך בקרבך

שרצית לבוא אל עולם נורא זה

כה רצית…

 

 

וורשה, ה-8 בינואר 2010.