תיירות אושוויץ

היום – 70 שנה לפרוץ מלחה"ע השנייה (1.09.1939).
מאמר זה פורסם בגליון 12 של כתב העת "מטען" בעריכת יוסי גרנובסקי ור. וטר.
תגובות ייקראו בברכה… או בעיון…

פניה של פולין בדעת הקהל בישראל –

לאן תוביל אותנו "תיירות אושוויץ"?

 

מאת בוריס גֶרוּס

 

תמורות גדולות מאוד חלו בפולין מאז שבקיץ 1989 העברת השלטון הדמוקרטית לידי האופוזיציה כוננה את הרפובליקה הפולנית השלישית ושמה קץ לפולין העממית, הסוציאליסטית. כתוצאה ממהפך זה החלו שינויים פוליטיים וחברתיים דרמטיים בכל מדינות ברית וורשה, שינויים בקצב "אפקט הדומינו" שהביאו לפירוק הברית כבר בסוף 1989, לאיחוד רשמי של שתי המדינות הגרמניות ב-1990 ולפירוק ברית המועצות באוגוסט-דצמבר 1991.

תוך זמן קצר המפה הפוליטית של אירופה השתנתה ללא הכר. שינויים אלו ידועים לכל, אך בכל הקשור לנעשה בפולין עצמה בשמונה-עשרה השנים הללו הקורא הישראלי נחשף למעט מאוד מידע, בחלקו הגדול מגמתי ואנטי-פולני, רווי סטריאוטיפים, שאינו מבוסס על מציאות שקיימת הלכה למעשה. הישראלי הממוצע אינו יודע כמעט דבר מתולדותיה של פולין – למעט עניינים הקשורים בשואה. מטרת המאמר היא להבהיר במידת מה מספר שאלות בנוגע להווה של פולין, לאור העבר, ולשפוך אור על המציאות המורכבת והמרתקת שהתהוותה שם ועל המיתוסים והסטריאוטיפים – השגויים ברובם – שנקשרו בפולין בדעת הקהל הישראלית.

ראיית פולין כ"בית העלמין היהודי הגדול בעולם", וככזו בלבד – הנפוצה בישראל – והטלת האשמה על הפולנים באימי השואה, אשמה שנראית לרבים בישראל כדבר שלא מצריך ויכוח והוכחות, כל אלה מונעים את האפשרויות להתבוננות מחודשת בהיסטוריה המשותפת היהודית-פולנית מצדו של הציבור הישראלי. זאת למרות שבאופן פרדוכסלי דווקא השירה הפולנית יותר מכל אמנות או הקשר תרבותי עשתה לה מעריצים נלהבים בישראל – למרות העובדה שכמות השירה הפולנית שתורגמה לעברית עדיין קטנה בהרבה מההיצע האדיר והאיכותי. פרדוכס נוסף הוא כי היחסים הפוליטיים, הדיפלומטים והכלכליים בין ישראל לפולין הם יוצאים מהכלל לפחות בשתים-עשרה השנים האחרונות.

הצד הפולני עוסק בסוגיות האלה בהרחבה, על גבי העיתונות ובשיח התרבות, ועיסוק זה נמשך ומתעצם עד מאוד מזה עשרים שנה. בשנתיים האחרונות בעיתונות הפולנית הופיעו מספר מאמרים הקוראים לישראל ולציבור היהודי בעולם לפתוח צוהר אל העתיד ביחסים בין שני העמים ולנסות להתגבר על סטריאוטיפים תוך ראייה נכונה של המציאות ההיסטורית.

לשיח ולקריאה זו אין בינתיים לצערי כמעט שום הד בארץ. משלחות נוער ישראלי, המבקרות שם אך ורק לשם הצפייה בסוף הנורא של יהדות פולין, חוזרות ברובן עם מבט מגמתי ביותר, מלא בהאשמות סרק כלפי הפולנים, מבט שלא מודע כמעט להיסטוריה היהודית בפולין – שלא לדבר על חוסר מוחלט בידיעת ההיסטוריה הפולנית עצמה. בתוך השיח הציבורי בארץ, שעדיין רווי באתוס הציוני, הרואה בקרבנות השואה מין הקדמה לתקומה ותו לא – חייבת להיפרץ הפרצה לדיון אמיתי, נטול סכמות מוכנות מראש, שיראה בהיסטוריה של טרום מלחמת העולם השנייה ובגלות היהודית באירופה, ובפרט בפולין, ערך תרבותי ואנושי עצום. את זאת עלינו לעשות במהרה, ולהצטרף לדיון זה, מפני שאותו שיח-תרבות בפולין רואה נכוחה את אסון ההיעדר של התרבות היהודית שם, את הפצע המדמם של חסר זה בגופה של פולין בת זמננו. ראוי שנשים לב להתפתחויות אלה. יחסים עמוקים בין התרבויות יימשכו על אף ששני העמים עדיין לא ענו על מרבית השאלות שמעלה החורבן הגדול של השואה ומלחמת העולם השנייה, הן במובנים הלאומיים והן באלו האוניברסליים. גילוי אמיתי של השאלות הללו עוד לפנינו.

מצבה היציב של הקהילה היהודית בפולין עד 1939 נבע ממסורת ארוכת שנים של דו קיום מיוחד במינו בין הפולנים ליהודים. הבטחת חופש הפולחן, הגבלת השלטון המלוכני על ידי זכויות הנתינים, כפיפותה של הכנסייה הקתולית לזכויות אלה והיעדר מוחלט של אינקוויזיציה יצרו תנאים מיוחדים במינם לחיים היהודיים בפולין לאורך הדורות, תנאים שבעת קיומה של הממלכה הפולנית הראשונה היו חסרי תקדים מבחינת טיבם באירופה הנוצרית. נכון לאמצע המאה השש-עשרה פולין חלשה על שטחים של כמיליון קמ"ר והכתיבה את תנאיה לעמים השכנים. הישגי הרנסאנס השתלבו במערכות חייה ותרבותה וסובלנותה הדתית הייתה לשם דבר – מה שאפשר את שגשוגה של הקהילה היהודית הגדולה באירופה ומיעוטים לאומיים רבים בשטחה. שגשוג זה נתמך בכתבי זכויות ליהודים מטעם הממלכה הפולנית – החל מימי הביניים, דרך הבטחת חופש הפולחן לכל הנתינים ב"איחוד לובלין" הידוע בין פולין לליטא (1569) וכלה בהבטחת השוויון ליהודים בחוקה הפולנית מה-3 במאי 1791. הייתה זו החוקה הראשונה באירופה, שהתוותה צורת ממשל ייחודית ומרתקת (שנתיים לפני שרבים מעקרונותיה התקבלו על ידי צרפת המהפכנית). חוקה זו הגבילה באופן משמעותי את השלטון המלוכני, יצרה מנגנונים המגנים על זכויות האזרחים, קבעה את מעמדם כלפי המדינה ואת חובות המדינה כלפיהם, העניקה שוויון למיעוטים הלאומיים – כולל היהודים – והבטיחה את חופש הפולחן.

המגמות הדמוקרטיות בחוקה זו וההגבלות שהושמו על המלוכה הפולנית לטובת העם הביאו להכרזת מלחמה על פולין בידי הקיסרות הרוסית, מלכות פרוסיה והקיסרות האוסטרית, מחשש שמגמות אלה תגרומנה למרידות אנטי-מלוכניות במדינות אלה. המלחמה הביאה לכיבוש פולין ולחלוקתה בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה ב-1794 – כיבוש שנמשך 123 שנים, עד לכינונה מחדש של הרפובליקה הפולנית ב-11 בנובמבר 1918. במשך ימי הכיבוש של פולין עשו המעצמות הכובשות כל ניסיון לדיכוי התרבות והשפה הפולנית – על ידי ניסיונות לרוסיפיקציה וגרמניזציה כפויים, ניסיונות שכשלו בסופו של דבר[1].

הכיבוש לווה על ידי התקוממויות פולניות בלתי פוסקות נגד הקיסרות הרוסית לאורך המאה התשע-עשרה – בעת מלחמת צרפת-רוסיה (1812) וכן במרידות המאורגנות ב-1830, 1848, 1863 – כולן נכשלו ודוכאו באכזריות על ידי השלטון הצאריסטי. במאה העשרים, לאחר מלחמת העצמאות הפולנית של 1918/19, רוסיה הסובייטית תקפה את פולין ב-1920 בניסיון לצרפה שוב לאזור השפעתה וליטול ממנה את העצמאות המחודשת, אך ניסיון זה נכשל כשלון חרוץ והוכתר בניצחון פולני מוחץ ובשמירה מחודשת על שטחיה של פולין במזרחה.

העצמאות הפולנית המחודשת נתנה דחיפה עצומה לפריחת התרבות וריבוי הפעילות התרבותית. יש להדגיש שקיטוב פוליטי וחברתי, אידיאולוגי ותרבותי אפיין את הרפובליקה הפולנית השנייה בשני העשורים בהם התקיימה. יחד עם זאת, החברה הפולנית השכילה לבנות מערכת קיום חברתי-פוליטי ותרבותי שתפקדה על אף המחלוקות, המהפכים והמשברים הפוליטיים הפנימיים והחיצוניים. המדינה הפולנית הקימה מערכת השכלה גבוהה לתפארת, תפקדו בה גופים תרבותיים שהיו מהמפוארים באירופה של הזמן ההוא – רמת הפעילות התרבותית, איכותה ומקוריותה לא נפלו מזו של גרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר דאז. אולם עדנה זו לא האריכה ימים – ברית המועצות תקפה את פולין מהמזרח ב-17 בספטמבר 1939 וכבשה שטחים נרחבים ביותר במזרח המדינה, כפי שסיכמה בנספח הסודי בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ מה-23 באוגוסט 1939 על חלוקת אזורי ההשפעה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות – על חשבונן של פולין והמדינות הבלטיות. התקפה זו מהמזרח שהתבצעה בד בבד עם תקיפתה של גרמניה מהמערב חיסלה כל סיכוי להתגוננות פולנית בפני הכיבוש, כשפולין לא עמדה בהתקפה בשתי חזיתות.

 

חיי היהודים, היחס אל התרבות היהודית והיחסים עם הפולנים ברפובליקה הפולנית השנייה (1918-1939)

ראוי להתחיל במעט סטטיסטיקה. ערב פלישת הנאצים לפולין חיו בה שלושה מיליון וחצי יהודים בקירוב, כ-10 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית אז, והיוו המיעוט הלאומי הגדול ביותר שחי בה והקהילה היהודית הגדולה באירופה. בהתבוננות מהירה בסטטיסטיקה טרם מלה"ע השנייה נגלה כי אכן "בפולין חיו 3,500,000 יהודים […] בוורשה 380 אלף (31% מתושבי העיר), 32% מתושבי לבוב, 43% מתושבי ביאליסטוק, ובאלפי עיירות קטנות היהודים היוו לא פעם רוב האוכלוסייה (לעתים עד 90 אחוזים). הערכת שווי נכסי היהודים הגיעה ל-10 מיליארד זלוטי[2], חלקם במסחר הגיע ל-52%, בתעשייה ובבעלי המקצוע ל-42%, וההכנסות ממיסי היהודים הגיעו ל-23% מהכנסות האוצר. רופאים יהודיים היוו 33.5% מכלל הרופאים, עורכי הדין – 53%. מבין 103 תיאטרונים בפולין 15 היו יהודיים…"[3]. לפני 1939 יצאו בפולין כמה עשרות עיתונים, ירחונים ושנתונים יהודיים, מהם כעשרים יומונים – ביידיש, פולנית ועברית. העיתונות היהודית בפולין עסקה רבות בספרות היידיש, בספרות העברית והפולנית. נתונים אלו מצביעים חד משמעית על רמת מעורבות ושילוב גבוהה ביותר של הציבור היהודי בפולין, הימצאות המפלגות היהודיות בסיים הפולני והשפעתן מדברות בעד עצמם – למשל, בבחירות שנערכו לסיים הפולני בנובמבר 1922 "גוש המיעוטים" שהרכיבו מפלגות המיעוט היהודי, האוקראיני והגרמני זכה ב-16% מהקולות (66 מושבים, רובם בידי יהודים). המפלגות היהודיות שלא נכנסו ל"גוש המיעוטים" קיבלו ארבעה אחוזים נוספים (18 מושבים) ויחד עם "גוש המיעוטים" יצרו גוש חוסם שקבע בהרבה שאלות מרכזיות של עיצוב המדיניות בעת הרפובליקה השנייה בפולין. כל אלה מדברים נגד הגישה המגמתית והפשטנית באשר למצב היהודים בפולין לפני השואה וההיאחזות החד צדדית מצד רוב החוקרים בניסיונות הימין הפולני לפגוע בזכויות היהודים כבמציאות האפשרית היחידה והקובעת. גישת ההאשמה הגורפת כלפי הפולנים ושלטונות הרפובליקה השנייה בפולין איננה מתיישבת עם המציאות, שכן הזכויות הושגו הלכה למעשה.

ההתעוררות התרבותית ששררה בחברה הפולנית לא מותירה ספק בכך שהיהודים בחברה הפולנית לא היו תמיד הצד המקופח. מידת המעורבות של הציבור היהודי בחייה התרבותיים של פולין הייתה עצומה והתפרסה בכל השטחים – החל מעולם הבידור, המוסיקה הקלאסית והקלה, כלה בעולם הספרות – שמותיהם של המשוררים יוליאן טובים ובולסלאב לשמיאן היו למובילים בשירה הפולנית של המחצית הראשונה של המאה העשרים. י' טובים השפיע ביצירתו מעבר לגבולות פולין ולתחומי הספרות הפולנית – בין השאר על הספרות העברית (אלתרמן, שלונסקי ואח').

ניתן להניח כי ההגירה היהודית מפולין, שהתרחשה החל מסוף שנות העשרים ועד לפלישת הנאצים לפולין ב-1939 היוותה תהליך מורכב, שמשולבות בו כמה וכמה סיבות, שלאו דווקא מתיישבות עם הגישה המקובלת באתוס הציוני. הסיבה העיקרית להגירה ההמונית מפולין נעוצה במשבר הגדול בכלכלה העולמית, משבר שעשה שמות בכלכלתה של פולין – עד 1929 הכלכלה החזקה בארצות מרכז אירופה. המשבר הוא האחראי הראשי לגל הגירת העבודה מפולין בשנות השלושים, שבו עזבו יותר מ-2,000,000 אוקראינים, בילורוסים, גרמנים, ליטאים, לאטווים, רוסים ופולנים (האבטלה הגיעה באמצע שנות השלושים לכשלושים אחוז מכוח העבודה). על רקע זה, שעיקרו תחרות אכזרית על מקומות העבודה, צצה ולובנה ביתר שאת גם הגזענות, שהאיצה את ההגירה היהודית.

עליית הימין הלאומני ב-1935 – עם מותו של פילסודסקי הסוציאל-דמוקרט[4] – האיצה את התהליכים הלאומניים וגרמה לעלייה דרמטית בתקריות האנטישמיות והגזעניות בפולין. 1935 הייתה גם השנה בה שונתה החוקה הפולנית מ-1921 תוך פגיעה מערכתית בדמוקרטיה הפרלמנטרית, חיזוק חוגי הימין, האצולה והכנסייה הקתולית – דרך הענקת סמכויות יתר לנשיא הרפובליקה על חשבון רשויות השלטון האחרות. הסכסוכים החברתיים המואצים בידי המשבר הכלכלי והתעסוקתי במדינה לובו על ידי הפוליטיקאים הימניים ועל ידי גורמים קיצוניים בכנסייה הקתולית שראו בהגירה את הפתרון ל"בעיות הדמוגרפיות" של פולין בתחום יחסי הפולנים והמיעוטים הלאומיים. תזוזה חריפה כזו ימינה שיסעה לא רק את החברה היהודית בפולין, אלא בראש ובראשונה את החברה הפולנית, שחלקים נרחבים בה (בעיקר השמאל והמרכז) התנגדו התנגדות נחרצת להתקפות הלאומניות מצד הימין הקתולי על היהודים והמיעוטים האחרים. התקפות אלה, שנשענו בין היתר על היותו של "גוש המיעוטים" לשון מאזניים קואליציונית לאורך השנים, נגעו לניסיונות להגביל את מספר הסטודנטים היהודים, ניסיון לאסור את השחיטה הכשרה, וכן למנוע או לצמצם את מספרם של הפקידים היהודים בשירות הציבורי הפולני (מספר שהיה ניכר לפני 1935).

מעניין לראות כי המשבר הכלכלי הגדול לא הוריד את רמת ההשכלה ואת רמת הפעילות והשיח התרבותי במדינה.

 

מלחמת העולם השנייה (1939-45) והשואה

פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 מחק כליל את סדרי החיים שהתקיימו קודם. פולין הייתה הראשונה שנפלה תחת ההתקפה הנאצית והנפגעת הגדולה ביותר במלחמה, לצד ברית המועצות, שהותקפה שנתיים מאוחר יותר. למשטר האימים שהנאצים הנהיגו בפולין לא היו תקדימים – שום מדינה מערב אירופית שנכבשה בידי היטלר מאוחר יותר לא ידעה כיבוש רצחני בקנה מידה שכזה.

ההרס שגרמו הנאצים בפולין היה עצום ממדים, התקנות שהנהיג הכיבוש הגרמני – שהתבססו על הוצאות המוניות להורג, שוד וגזל שהגיע להיקפים אסטרונומיים, התעללויות ועינויים – היו ללא תקדים. דעת הקהל הישראלית נוהגת בשנים האחרונות, בעידוד גורמים פוליטיים שונים בישראל, להציג את מצב הכיבוש בפולין ככזה שלא פגע בשגרת יומה של האוכלוסייה הפולנית. טיעונים אלו נתלים בחוסר ההכרה של מציאות הכיבוש – מציאות שגרמה לטבח ורצח בעינויים של יותר משלושה מיליון פולנים קתולים, רובם – אוכלוסייה אזרחית. צל השואה היהודית מסתיר בארץ את הקורבנות הללו – כפי שהוא מסתיר את הקורבנות האיומים של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה. אם נראה כי בשואת יהודי אירופה נרצחו יותר משלושה מיליון יהודי פולין, סך כל הנספים אזרחי פולין – היהודים והפולנים הקתולים – הוא יותר משישה מיליון איש; מספר שמעיד על הכל, פרט ל"חיי שגרה" שיש המנסים לגרוס כי התקיימו.

הרעב, מחנות העבודה, המאסרים, ההוצאות להורג היו מנת חלקה של האוכלוסייה הפולנית-קתולית בשנות הכיבוש הנאצי של פולין. המשטר הכובש שם לו למטרה להשמיד את מרכז הכוח לעצמאותה של פולין הכבושה – האליטה האקדמית, הרוחנית, הצבאית והממלכתית הפולנית. בד בבד עם המדיניות הרצחנית שהונחתה באופן מיידי על האוכלוסייה היהודית, התנהלה מדיניות דומה כלפי האוכלוסייה הפולנית – נעשו פעולות טבח המוניות ומעצרים נרחבים בחוגי האינטליגנציה הפולנית, וכן בקרב חוגי הצבא, נציגי הממשל ושירות המדינה הפולני, המורים, האקדמאים, מפלגות השמאל ומפלגות הימין הפולניות והכמורה הקתולית. לדידם של הגרמנים כל אלה היוו גרעין בהתנגדות הלאומית הפולנית שהם חזו. המעצר הידוע ביותר, שהיווה סמל וסימן ראשית למבצעים דומים בכל רחבי פולין הכבושה, היה מעצרו של כל סגל הפרופסורים וההוראה באוניברסיטה היאגלונית בקראקוב – הותיקה באוניברסיטאות הפולניות ואחת העתיקות באירופה – כבר בסתיו 1939.

ואכן, ההתנגדות הלאומית הפולנית לכיבוש הגרמני החלה מיד – בהתארגנות של תנועת המחתרת הגדולה והמאורגנת ביותר באירופה הכבושה – "פולין הלוחמת" – Polska Walcząca. זרועה הצבאית נקראה "צבא הארץ" (Armia Krajowa) והיא נוהלה בידי הנציגים המחתרתיים של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. המחתרת הפולנית הפכה את חיי הכובש הגרמני לגיהינום על אדמת פולין, ארגנה מבצעי נקם בגרמנים, חיבלה כלכלית בשלטונות הכיבוש, סיפקה מסמכים מזויפים להצלה ממחנות המוות והגטאות, הוציאה להורג משתפי פעולה מבין האוכלוסייה הפולנית וסייעה להתארגנות מחתרתית יהודית, בין השאר – בגטו וורשה ובמקומות אחרים. שליחי הממשלה הגולה חדרו בחשאי לפולין הכבושה ודיווחו בפרוטרוט על זוועות הכיבוש הגרמני, וכן על השמדה שיטתית של יהודים עוד בתחילת הכיבוש[5]. יש לציין כי הצבא הפולני בגולה – זה שהתארגן באנגליה ובברית המועצות – המורכב ממאות אלפי חיילים פולנים שהצליחו לצאת מפולין הכבושה נלחם בעוז במבצעים השונים של חברות הברית האנטי-היטלראית. חיילים מהצבאות הפולניים המאורגנים מחוץ לפולין וכן חיילי המחתרת הפולנית בתוכה שילמו בחייהם על מזבח הניצחון על גרמניה הנאצית ומיגור הנאציזם מאירופה, על כל אדמתה.

טענה נפוצה נוספת, ולא פחות מעוותת, היא שמחנות הריכוז וההשמדה הגרמניים הנוראיים ביותר הוקמו בפולין משום שזו הייתה אנטישמית, משום המסורת ארוכת השנים של איבה כלפי היהודים. טענה שכזו אמנם לא עומדת בשום סטנדרט של ביקורת היסטורית ונובעת יותר משיקולים זרים, פוליטיים פנים-ישראליים, אך ראוי להתייחס אליה ולבחון אותה צעד אחר צעד.

ראשית כל, המחנה אושוויץ-בירקנאו הוקם ב-1940 במטרה ראשונית לכלוא ולהשמיד את נציגי האינטליגנציה והמחתרת הפולנית – ובראשיתו מרבית אסיריו הייתה מבין הפולנים. רק באמצע 1941, שנה לאחר הקמת המחנה, החלו הגירושים המסיביים של האוכלוסייה היהודית מהגטאות בפולין וכן משטחיה הכבושים של ברית המועצות, ואכן החל משנה זו רוב האסירים והקורבנות במחנה היה יהודי – אף על פי שגם בשנים מאוחרות יותר הומתו בו שבויי מלחמה סובייטיים בני כל הלאומים שאכלסו את ברה"מ, צוענים, מתנגדי המשטר הנאצי מכל המינים וכן הומוסקסואלים. אין ספק כי המחנה הוא אתר האסון הגדול ביותר שקרה בהיסטוריה לעם היהודי, איש לא יתווכח על כך, אך הצנעת העובדה שהיו בו, עונו ונספו בו מראשית הקמתו עד שחרורו בידי בריה"מ גם בני לאומים אחרים נגועה היא עצמה בגזענות.

הטענה המרכזית שהמחנות הוקמו דווקא בפולין משום הגישה האנטישמית של הפולנים נכשלת כשלון חרוץ מכמה סיבות:

א'. התוכניות של הרייך השלישי ל"פתרון הסופי" וביצועו הפיזי התמקדו בפולין בראש ובראשונה משום מספרה הגדול של האוכלוסייה היהודית במדינה. במצב כזה הנאצים לא ראו שום הגיון כלכלי בהעברת יהודי פולין מחוצה לה לצורך ההשמדה – משרד האוצר של הרייך והיחידות האמונות על הרכבות ידעו היטב למנות את האמצעים ולחסוך בהוצאות המיועדות להעברה ולכל שלב בהשמדה. בידודה של פולין בשל הכיבוש והפיכתה בידי הנאצים לשדה ניסויים של תכנית המוות שלהם רק סייעו להסתיר מעיני העולם את ממדי ההשמדה.

ב'. הטענה הקשורה ברמה מיוחדת של האנטישמיות בפולין לעומת זו שהייתה אז באירופה גם היא לא עומדת בביקורת ההיסטורית.  מספר התקריות האנטישמיות בצרפת שלפני הפלישה הנאצית וכן בהונגריה וברומניה לא היה קטן מזה שבפולין, ובתקופות מסוימות אף עלה עליו, וכן הרטוריקה של מפלגות הימין הקיצוני במדינות המוזכרות.

באשר למציאות שנוצרה בימי מלחמת העולם השנייה בפולין הכבושה, ראוי גם להדגיש הדגשה חוזרת כי מרבית חסידי אומות העולם שהצילו יהודים מידי הנאצים היא מקרב הפולנים. הסטטיסטיקה הזאת מתייחסת רק לאלו ששמם נודע אחרי המלחמה והם הוכרו על ידי יד ושם. במציאות שבה עונש מוות הוטל על המשפחות שהסתירו יהודים בפולין הכבושה, עצם מעשה ההצלה היה לא רק מעשה של גבורה אישית בלתי רגילה, אלא היה גם כרוך בסיכון נפשם של קרובי משפחתו וילדיו של המציל. לפי ההערכות מהשנים האחרונות כעשרים אלף משפחות פולניות – גברים נשים וטף – הושמדו כליל בידי הנאצים על הצלת יהודים, כשהסתרה והצלה שכזו נתגלתה, בין אם בהלשנה ובין אם מחוסר זהירות. שמן של אלפי משפחות לא זכור מפני שלא נותר בחיים מי שיעיד על מעשי הגבורה שלהן.

שחרורה של פולין בידי הסובייטים ב-1944/45 גילה לעיני העולם את עוצמת הזוועה וההרס שהונחתו על המדינה על ידי הכיבוש הנאצי. שמחת השחרור נמהלה בהרגשת חרדה ודאגה שהמציאות שהמדינה הפולנית הכירה לפני הכיבוש לא תחזור בשום מקרה, ויחד עם שינוי המשטר המסתמן ייערכו שינויים מפליגים בכל תחומי החיים של פולין המשוחררת.

יש להבין כי שחרורה של פולין התבצע על ידי ברית המועצות – שעד 1941 הייתה איום מפורש ואויב בעיני רוב העם הפולני, לנוכח ניסיון היסטורי טעון מאוד ביחסי פולין – רוסיה. ואמנם, מלחמה שפתח היטלר נגד ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 שינתה את מערך היחסים בין הפולנים לרוסיה הסובייטית – מהרגע ההוא האויב הגרמני היה אויב משותף לפולין הכבושה ולברית המועצות. מאות אלפי אזרחים פולנים שנמלטו ב-1939 אל השטח הסובייטי מפולין הנכבשת בידי הנאצים ארגנו צבא פולני, שבהמשך השתתף בקרבות לצדן של ברית המועצות ובעלות הברית. התקוות של פולין הכבושה לשחרור ולשיתוף הפעולה של המחתרת שלה בלחימה נגד הנאצים גברו בעקבות התבוסה הגרמנית בסטלינגראד בפברואר 1943 – המפנה במהלכה של מלחמת העולם השנייה, מפנה שבעקבותיו פתחה ברית המועצות בהתקפת נגד מאסיבית בכל החזיתות. התקוות לשחרור מגרמניה הנאצית גברו מחודש לחודש, וכאשר המחתרת הפולנית החליטה לצאת במרד כללי בכובש הנאצי, מרד וורשה שהחל ב-1 באוגוסט 1944, היא קיוותה לסיוע של בעלות הברית, וכן לסיועו של הצבא האדום שעמד בשער.

המרד הפולני בוורשה באוגוסט-אוקטובר 1944 היה הגדולה במרידות שארגנהArmia Krajowa, ובו נפלו מות גיבורים למעלה מ-300,000 מתושבי וורשה הנלחמים. בעקבות המרד, שהחזיק מעמד למעלה מחודשיים אל מול הכוח האדיר והחמוש במיטב החימוש של הרייך הגרמני, וורשה נמחקה מעל פני האדמה – יותר מ-92% מהמבנים בעיר נשרפו ונהרסו כליל בפקודתו הישירה של היטלר. תושבי וורשה ששרדו את כשלון ההתקוממות הוגלו בידי הגרמנים למחנה ריכוז סמוך לעיר. בעלות הברית נתנו לוורשה לגווע ולהיהרס עד היסוד על ידי הקלגסים הגרמניים: כפי שהסיוע המצופה מצד המדינות החתומות על הסכמי ההגנה הדדית עם פולין – צרפת ובריטניה – לא הגיע בפרוץ המלחמה ב-1939, גם עתה, בעת המרד הפולני ב-1944, לא הגיע שום סיוע לא מבעלות הברית המערביות. הצבא הסובייטי שעמד על גדת הוויסלה וראה את הלחימה המאסיבית שהתרחשה בעיר לא הושיט עזרה וחיכה לכשלון המרד. סטאלין והנהגת ברית המועצות לא רצו לשתף את הכוחות הפולנים בשחרור וורשה, כדי שלא תיווצר טענה כי הפולנים שחררו את העיר בהתקוממות לאומית (וורשה שוחררה על ידי הכוחות הסובייטים לאחר כשלון המרד הפולני – בינואר 1945). הסיבה נעוצה בחלוקה המסתמנת של הכוחות בין ברית המועצות לבעלות בריתה לאחר המלחמה – בהתייעצויות בין בעלות הברית הוחלט להותיר את פולין בטווח ההשפעה של ברית המועצות, שבתורה רצתה לצמצם ככל האפשר את הפעילות הצבאית הפולנית, כדי שהמדינה תשוחרר בעיקר בכוחות הסובייטים – מה שיצור בעיני העולם לגיטימציה לניתוק מהממשלה הפולנית הגולה בלונדון.

במסגרת פעולתה של ברית המועצות להחלת הסוציאליזם בנוסח הסובייטי בפולין המשוחררת אחרי סיום המלחמה הוקם במוסקבה ב-1944 ה"ועד הפולני לשחרור לאומי" (Polski Komitet Wyzwolenia Narodowego) אשר פרסם בעיר לובלין מניפסט לשחרור לאומי ב-22 ביולי 1944, מינה עצמו לממשלה פולנית בפועל ובכך למעשה יסד ראשית לרפובליקה הפולנית העממית. ב-1945 החליטה ממשלת פולין העממית לשקם את וורשה – משימה שנראתה לרבים אז כבלתי אפשרית לביצוע, היות והיקף ההרס של הבירה הפולנית היה עצום. יחד עם זאת, כמאתיים אלף מתושבי וורשה שבו אליה ממחנות הריכוז הגרמניים והחלו במלאכת פינוי ההריסות והשיקום – בתנאים לא אנושיים, בחוסר כל. המבצע הלאומי של שיקום וורשה מהריסותיה לא היה תעמולתי, אלא מאמץ כן ואמיתי כלל-פולני (חומרי הבנייה סופקו מכל רחבי פולין) לבנות מחדש את וורשה ולסמן בכך את המדינה הפולנית הקמה מחדש, ואת החזרה לחיים הנורמליים (אם כי, בלא ספק, השלטון החדש השתמש במפעלי השקום הלאומיים לביסוס מעמדו). שיקומה של העיר העתיקה בוורשה, שגם היא נהרסה עד היסוד בידי הגרמנים – ובה יצירות פלא ארכיטקטוניות, כנסיות ובתי מגורים מימי הביניים והרנסאנס – הוכר כאחד ממעשי הגבורה של אירופה וכמבצע שחזור יחיד ומיוחד במינו – הכל שוחזר עד הפרטים הקטנים ביותר לפי מסמכים ששרדו ונאספו בפולין וברחבי העולם[6].

 

מפולין העממית לפולין הקפיטליסטית – 1945 ואילך

המגמה של המערב הייתה שלא להתערב לטובת פולין בחלוקת אזורי ההשפעה – ועידת יאלטה אישרה את כל דרישותיו של סטאלין, ובמיוחד את הדרישה "להזיז" מערבה את גבולותיה של פולין, היינו, לקבל לגיטימציה בינלאומית להכללת השטחים שנקרעו מפולין על ידי ברית המועצות בספטמבר 1939 – כשליש משטח המדינה ערב מלחמת העולם השנייה – בתוך גבולות ברית המועצות. כ"פיצוי" הציע סטאלין להעביר לפולין שטחים שהיו שייכים לגרמניה, שבהם הרס התשתיות היה לאין שיעור קטן יותר מאשר בכל חלק אחר של המדינה. כל ניסיון של החוגים הפוליטיים בפולין להתנגד לקריעת השטחים הפולניים וצירופם לברית המועצות נתקל בקיר של אלימות ואדישות. הממשלה הפולנית בלובלין חתמה ב-1945 עם ממשלות הרפובליקה האוקראינית הסובייטית והבילורוסית הסובייטית על מסירת השטחים הללו לידי ברית המועצות, שבהם נמצאות הערים לבוב, סטניסלבוב, גרודנו, וילנא, דרוהוביץ' וערים רבות אחרות. מסירת השטחים לידי ברית המועצות לוותה במה שמכונה "חילופי אוכלוסין" – מיליוני האזרחים הפולנים ששרדו את זוועות המלחמה בשטחים הנמסרים לברית המועצות וסרבו לקבל את האזרחות הסובייטית גורשו אל תוך הגבולות החדשים של הרפובליקה הפולנית, ורובם התיישב במערב פולין, בשטחים הגרמניים לשעבר. האוכלוסייה הגרמנית גורשה משם במהירות, שמות הערים והישובים הוחלפו, והשטחים הללו, שנקראים "האדמות המושבות לחיק המולדת", אוכלסו בידי רפטריאנטים, חלקם הרב יהודים. קריעה זו של שטחים היא פצע מדמם בתודעה הלאומית הפולנית, עד היום.

מובן כי המצב שנוצר בפולין אחרי השחרור היה לא פשוט ולא אופטימלי מכל בחינה. אמנם כולם הבינו כי השינוי הפוליטי והחברתי לעומת ימיה של הרפובליקה השנייה יהיה עצום, אך תנועות המרכז והימין הפולניות וכן חלק מהשמאל לא ראו את עתידה של פולין בתוך מסגרת המחנה המונהג בידי ברית המועצות הסטאליניסטית. המהפך הקומוניסטי התרחש בפולין בהדרגה, משך מספר שנים ראשונות שאחרי השחרור. בתחילה המשטר החדש יצר דה-לגיטימציה של הממשלה הגולה בלונדון, וכבר ב-1947 הממשלה הפולנית הורכבה ברובה מחברים ב"מפלגת הפועלים הפולנית". נעשו אמנם מאמצים גדולים בידי הממשלה הגולה להחזיר לעצמה את הלגיטימיות להמשך השליטה במדינה ולהשבת הדמוקרטיה הפרלמנטרית בפולין, אך הכוחות לא היו שווים – ראשית כל, הכוחות הסובייטיים ששחררו את פולין חנו במדינה, ועצם העובדה הזאת כבר היה לרעת הסיכויים של הקמת משטר השונה מסוציאליסטי – בדומה למצב ששרר בכל ארצות אירופה המרכזית, שהפכו באותה תבנית ל"דמוקרטיות עממיות". שנית, מכה של דיכוי סטאליניסטי הונחתה על פולין המשוחררת באופן מיידי – בסדרה המונית של מעצרים, הגליות, הוצאות להורג של לוחמי ה-Armia Krajowa שהתנגדו לשליטה הסובייטית. המשטר הסוציאליסטי המתהווה במדינה דיכא את האופוזיציה בסדרה של פעולות קשות בכל שכבות הציבור הפולני – העובדים, האיכרים, האינטליגנציה, החוגים הקתוליים והכנסייה. כל הפעולות הללו נעשו תוך כדי מפעלי בנייה מואצת ושיקום פולין ההרוסה, פעולות לחיסול התוהו ובוהו ששרר לאחר המלחמה, כינון מחדש של כלכלתה של המדינה – לפי הנוסח הסוציאליסטי, עם הלאמת רוב התעשייה והמפעלים הפרטיים כבר ב-1946.

חלק ניכר מהאזרחים שוכנע כי השינויים הדרמטיים לכיוון הסוציאליזם אכן חיוניים להמשך קיומה של פולין – ושאכן המערכת הפוליטית והחברתית שהתקיימה במדינה טרם הכיבוש הנאצי לא תחזור. שילוב כל הגורמים הללו, בתוספת רדיפות סטאליניסטיות קשות ביותר נגד כל גילוי של אופוזיציה, ביססו את מעמדו של המשטר החדש במהירות. הממשלה הגולה בלונדון איבדה את הרלוונטיות המעשית – מאות אלפי פולנים שנלחמו נגד הנאציזם בצבאות השונים של בעלות הברית לא שבו לפולין כשנוכחו לדעת כי שינוי המשטר בה הפך למציאות מוגמרת ושאימי הטרור הסטאליניסטי שם בעיצומם. אלו מהם ששבו לפולין אחרי השחרור נחשבו לגורמים עוינים בעיני המשטר – בשל השתייכותם המשוערת או האמיתית לאופוזיציה – רוב השבים נאסר, עונה, חלק ניכר מהם הוצא להורג בידי שירותי הביטחון של פולין העממית. מובן כי במערכת המשטרית שנוצרה בצלמה של זו הסטליניסטית שירותי בטחון הפנים קיבלו סמכויות בלתי מוגבלות, בלתי תלויות בשום הוראת חוק או הגנה שהחוק היה אמור לספק. כך נוצרה בפולין תשתית לביצוע פשעי הטרור הסטאליניסטי – על ידי מערכת מפותחת של שירותי ביטחון, מחנות, בתי כלא וכד'[7].

השינויים הפוליטיים החריפים שהותוו בפולין נגעו כמובן לכל תחומי החיים, גם לחיי הרוח והאמנויות – בתחומים אלו נוצרה מציאות מרתקת, למעשה מציאות כפולה. מחד גיסא, המדיניות של המשטר הסוציאליסטי כללה תמיכה ופיקוח הדוק על חיי הרוח והאמנויות – ואכן מוסדות התרבות והיוצרים סובסדו על ידי המדינה באופן שלא היה לו תקדים לפני כן. מאידך גיסא, בעצם התערבותה של המדינה בתחומים הללו הייתה הכפפת התרבות, מדעי הרוח והאמנויות לצנזורה חריפה ביותר, כדוגמת הנעשה בברית המועצות. יחד עם זאת, מרבית היוצרים הגדולים בעולם האמנות והספרות בפולין – כמו במדינות האחרות של הגוש הסובייטי ובברית המועצות עצמה – המשיכו ליצור יצירות שלא תאמו את דרישות המשטר החדש, אלא שעשייה זו התבצעה בתנאי מחתרת, עד יעבור זעם, "למגירה"[8]. מיותר לציין כי בתקופה הסטאליניסטית פרסום של יצירה שלא ענתה לקריטריונים שקבע המשטר הייתה גוררת במרבית המקרים רדיפות קשות, שהקלה בהן – חיסול הקריירה, והמידה הקשה הגיעה להאשמה בשיתוף פעולה עם אויבי המשטר ורדיפות קשות יותר, שהגיעו לכדי מאסר ולעתים להוצאה להורג.

אמנם פגיעתו של הסטאליניזם בפולין הייתה קשה, אך הוא לא הספיק להשתרש בה לעומק כה משמעותי כפי שהיה בברית המועצות. השינויים מתחת לפני השטח החלו כבר ממותו של סטאלין ב-5 במארס 1953. התסיסה הגיעה לשיא עם המפנה המיוחל – הנאום שנאם ניקיטה כרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בפברואר 1956, בו הוא גינה את פולחן האישיות של סטאלין על רקע הפשעים של משטרו. למרות כוונותיהם של כרושצ'וב ושל ההנהגה הסובייטית שלא לתת פומבי לנאום זה מחשש לפרוץ מהומות גם בברית המועצות וגם מחוצה לה, החשאיות לא נשמרה – צירי הוועידה העשרים, בעיקר הנציגים של המפלגות הקומוניסטיות מחוץ לברית המועצות, ראו את החשיבות העליונה של גינוי פולחן האישיות של סטאלין לא רק לברית המועצות, אלא לעולם כולו, ועוד במהלך מארס 1956 עותקים מהנאום ההיסטורי הגיעו לעיתונות המערבית, וכן הופצו באופן חצי לגאלי במדינות ה"דמוקרטיה העממית". השפעתו של הנאום דמתה למפץ גרעיני – ברית המועצות הסטאליניסטית הודתה בפשעיה (גם אם באופן חלקי בלבד, תוך הטלת האחריות על סטאלין ולא על כל המערכת) וזה התפרש כהלם מוחלט לצמרת המפלגות הקומוניסטיות במדינות ברית וורשה מחד גיסא וכסימן לפעולה לגורמים אנטי-סטאליניסטיים מאידך גיסא. מותו של נשיא פולין העממית והאחראי הראשי לטרור הסטאליניסטי בפולין בולסלאב ביירוט ב-12 במארס 1956, מוות שנגרם כתוצאה משבץ שבו לקה בעת הנאום של כרושצ'וב במוסקבה, פתח את הדלת להנהגה שלא זוהתה עם פשעיו של המשטר הסטאליניסטי בפולין. משך כמה חודשים לאחר פרסום הנאום של כרושצ'וב המשטר נקט פעולות שהיו אמורות להרגיע את דעת הקהל – כגון הכרזה על חנינה כללית לאסירים הפוליטיים. צעדים אלו רק הגבירו את הדרישה החברתית לשינוי מהותי של המערכת, עד כדי דרישות מפורשות לפרישה מברית וורשה, ומהומות המוניות פרצו בערים הגדולות בפולין – מהתפתחויות אלה חששה המפלגה הקומוניסטית חשש גדול. במאמץ להראות כי השינויים המיוחלים מתבצעים וכי אין חזרה אל העבר של הטרור הסטאליניסטי, ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית החזירה את וולאדיסלאב גומולקה (1905-1982), מראשי המפלגה הקומוניסטית הפולנית, ממאסר שהיה בו מ-1951, עת הואשם בהאשמות פוליטיות עקב התנגדותו לסטאליניזם. גומולקה ישחק תפקיד מרכזי בארגון הגלים האנטישמיים של 1957 ו-1968, אליהם נגיע בהמשך, אך באוקטובר 1956 דמותו מרכזת בתוכה את השאיפות לדמוקרטיזציה בלב מרבית אזרחי פולין. באוקטובר 1956 הכינוס הכללי של המפלגה הקומוניסטית בוחר בו למשרת המזכיר הכללי והסיים הפולני ממנה אותו לראש המדינה הפולנית. מינויו זה מעורר את התקוות הכמוסות ביותר לשחרור פולין מההשפעה הסובייטית ואף לשינוי המשטר בה.

ציפיות אלה של דעת הקהל הפולנית לא נעלמו מעיניו של הקרמלין. במשך אוקטובר 1956 כרושצ'וב וההנהגה הסובייטית מעבירים לממשלה הפולנית שלוש הזהרות כי אם תימשכנה המחאות ההמוניות בפולין, מוסקבה תפלוש לפולין עם כוח צבאי גדול לדכא את "המרידה האנטי-סובייטית". גומולקה וממשלתו מבטיחים לקרמלין להרגיע את המצב, ומצליחים למנוע את איום הפלישה הסובייטית על ידי הנהגת מספר רפורמות מצומצמות (ביטול הצנזורה, דמוקרטיזציה חלקית, רהביליטציה של קורבנות הרדיפות הסטאליניסטיות, קשרים מחודשים עם מדינות המערב ופתיחות גדולה יותר אל העולם המערבי שמאפשרת לחדש את הקשרים התרבותיים איתו, חופש יחסי של העיתונות וכו'), וכן יוצרים הסחת-דעת מכוונת עבור הקהל הפולני על ידי ארגון של מסע הסתה אנטישמי בעיתונות המפלגתית ב-1957, בעיקר נגד היהודים התופסים עמדות בשורות המפלגה – ובכך מעוררים גל של הגירה יהודית, בעיקר לישראל, בשנים 1957/8. נראה שפעולות אלה אכן מורידות את המתח בחברה הפולנית.

ההקלות האמורות באופי המשטר בפולין מולידות תחושה של חופש יחסי. הסנונית המבשרת של הפתיחות החדשה – תקופת ה"הפשרה" בפולין – הייתה בארגון פסטיבלים בינלאומיים לאמנויות ברחבי פולין, הבולט בהם הפסטיבל למוסיקה "הסתיו הוורשאי", אליו הגיעו מיטב היוצרים מרחבי העולם, והוא הפך עד מהרה לאחד האירועים החשובים בעולם למוסיקה המודרנית. קיום הפסטיבלים אפשר חדירת זרמים מערביים לאמנות הפולנית, השתחררות מתונה – שוב, עדיין תחת צנזורה חצי רשמית מעיקה – מהעקרונות המגבילים של הריאליזם הסוציאליסטי. המשטר אכן היה משוכנע שבהענקת מרחב תמרון לאינטליגנציה הוא ידחק את רגליה של האופוזיציה, בעיקר את ההתארגנות הפולנית בגולה ואת הממשלה הגולה, שהמשיכה להתקיים למרות היעדר סמכויות מעשיות ופעלה בעיקר כגורם אופוזיציוני למשטר בפולין. אכן נוצרה מעין אשליה של חופש בציבור הפולני, ולדברי הסופר סטניסלב ייז'י לץ פולין הייתה אז "הביתן הכי עליז במחנה הסוציאליסטי".

אלא  שעד מהרה גם  "הפשרה" זו חלפה, והמשטר שב והעמיד את החברה הפולנית תחת דיקטטורה נוקשה – הצנזורה שבה והופיעה במלוא חוזקה, בעיקר בעניינים הנוגעים למערכת היחסים עם ברית המועצות, שתלותה הפוליטית של פולין העממית בה הייתה ניכרת. כשלון הציפיות לדמוקרטיזציה, אכזבה ממדיניות המשטר, הפרת זכויות האדם והתלות המדינית בנעשה בקרמלין דחפו שוב את האינטליגנציה הפולנית – ובראש ובראשונה את הסטודנטים – לפעולות המוניות של מחאה אנטי-סובייטית, שמוקדן היה באוניברסיטת וורשה. הגורם הראשוני שהוציא את הסטודנטים לרחובות ב-1968 היה הצגת מחזהו הקלאסי של אדם מיצקייביץ', "האבות", בתיאטרון הלאומי בוורשה. יצירתו של מיצקייביץ' ממחישה את מלחמתו של העם הפולני בכיבוש הצאריסטי הרוסי במאה התשע-עשרה. צוות השחקנים והבמאי לא הסתפקו בהצגת המחזה לפי הקאנונים הקלאסיים, אלא העניקו לו מצלול אקטואלי ברור – והקהל הוורשאי פירש את הכוונה באופן נכון – הכובשים החדשים, החונקים את עצמאותה של פולין, הם הסובייטים. אמירה פוליטית מפורשת וחריפה שכזו לא נעלמה, כמובן, מעיני השלטונות, שהורו מיד להוריד את המחזה מהרפרטואר של התיאטרון הלאומי. אך האש הוצתה – בשמונה במארס 1968 כינוס לכבוד יום האישה הבינלאומי באוניברסיטת וורשה הפך להפגנת מחאה נגד הפרת זכויות האדם, והפגנה זו הפכה למהומות אנטי-ממשלתיות. המשטר הגיב מיד ובאלימות – כוחות המשטרה והכוחות המיוחדים של שירותי הביטחון הפולני בלבוש אזרחי נכנסו לשטח האוניברסיטה והחלו לפזר את ההפגנה, תוך הכאת המפגינים הלא חמושים ללא רחם ושימוש בנשק. מאות נעצרו ועונו בהפגנות במארס 1968, והמעצרים התרחבו. בעקבות האירועים בוורשה החלו הפגנות דומות בכמה אוניברסיטאות בעריה המרכזיות של פולין, בדרישות להתפטרות הממשלה ולשינויים לעבר הדמוקרטיזציה.

הממשלה הגיבה בתורה בתרגיל פסיכולוגי בדוק – היא הציגה את ההפגנות כניסיון של "גורמים זרים" אשר "עוינים את העם הפולני ואת המשטר בפולין העממית" לגרום למהפכה. תחת הכינוי "גורמים זרים" הממשלה התכוונה ליהודים, היות וכמה ממארגני הפגנות המחאה היו סטודנטים יהודים. אורגנו באופן דחוף הפגנות-נגד מטעם הממשלה שהוקיעו את ה"ניסיון הציוני" (קרי – היהודי) ל"ריאקציה אנטי-סוציאליסטית ואנטי-פולנית". בניצוחו של גומולקה כלי התקשורת בפולין פתחו מחדש במסע הסתה אנטישמי – תוך חזרה על אמירה מפורשת כי מארגני הפגנות הסטודנטים הם בעיקר "בני הזעיר-בורגנות היהודית, סטודנטים ממוצא יהודי", והצליחו להסיט את דעת הקהל. הפעם היהודים נקראו "גיס חמישי" שלא היה ולא יהיה נאמן לפולין העממית – במיוחד לאור השמחה שאחזה בציבור היהודי בפולין לנוכח הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים ב-[9]1967 – ו"הוצעה" להם האפשרות לעזוב את המדינה במהירות, תוך לחץ מאסיבי ואובדן האזרחות הפולנית. פעולות אלה גרמו הלם בין היהודים שעוד נותרו בפולין וראו עצמם – בצדק – חלק אינטגרלי מהחברה הפולנית, ועתה אולצו להגר. ב-1968 כתוצאה מהגל האנטישמי היגרו מפולין מרבית יהודיה – כ-20,000 איש, רובם הגיע למדינות המערב[10].

המצב השתנה שוב ב-1970 עם הרעה נוספת בתנאים הכלכליים, כאשר הממשלה העלתה את המחירים באופן דרמטי והרעה את התנאים הסוציאליים. צעדים אלו נבעו מביטחונו של המשטר בכוחו הפוליטי לאור דיכוי אירועי מארס 1968 וממספר הצלחות בתחום יחסי החוץ – חידוש היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה המערבית וחתימה על הסכם ההכרה בגבולות באותה שנה. אלא ששיקולי המשטר נתבדו – ב-1970 פורצות שביתות מחאה במגזרי תעשייה שונים. ניסיונות המשטר ל"פיוס" השביתות (קרי – דיכוי ההפגנות באמצעות הצבא, וכתוצאה ממנו – קורבנות בנפש) לא צלחו – תנועת המחאה מתרחבת ומתעצמת במהלך שנות השבעים. עקב מבצע הדיכוי של השביתות וולאדיסלאב גומולקה מתפטר מתפקידו, ויורשו בתפקיד, אדווארד גייֶרֶק, מנסה לייצב את המצב במדינה, אך ניסיונותיו כאמור לא מונעים את המחאה החברתית המתרחבת. הפעם האינטליגנציה היא זו שמצטרפת אל מאבק העובדים – נעשית פעילות מחתרתית ענפה, כולל הדפסת ספרות ועיתונות בלתי לגאלית, בסיוע ושיתוף פעולה מצד חוגי הגולה הפולנית בלונדון ובפאריס. בחירתו של הקרדינל הפולני קארול וויטילה לתפקיד האפיפיור יוחנן פאולוס השני באוקטובר 1978 מחזקת בצורה דרמטית את מעמדה של האופוזיציה בפולין – היות והאיש תומך האופוזיציה ומעתה בידיו כוח רב לפעולה מחוץ לפולין במסגרת תפקידו הרם. מובן שבחירת האפיפיור הפולני מחזקת פלאים את מעמדה של הכנסייה הקתולית בתוך פולין, ומעתה המשטר הסוציאליסטי מוצא עצמו במצב של מגננה. שיא תנועת ההתנגדות – הקמת האיגוד המקצועי הבלתי תלוי "סולידריות" ("Solidarność") שהיה האיגוד המקצועי העצמאי הראשון במדינות הגוש הסובייטי ועצם קיומו נחשב להתרסה במשטר. כוחו של הארגון עולה במהירות – מספר המצטרפים מגיע לעשרה מיליון – במציאות בה המפלגה הקומוניסטית היא הכוח הפוליטי החוקי היחיד המספר הוא חסר תקדים, כאשר המצטרפים נותנים לעצמם דין וחשבון שקרוב לוודאי הצטרפותם הרשמית לשורות האופוזיציה תהווה עילה לרדיפות קשות. ואכן המשטר חש מאוים. לנוכח תחושת האיום הזאת מתבצע מהפך צבאי והנהגת הממשלה והצבא בראשות הגנרל ווייצ'ך יארוזלסקי (1923-) מכריזה ב-13 בדצמבר 1981 על החלת משטר צבאי בפולין, על מנת "להגן על הישגי הסוציאליזם ולמנוע הפיכה"[11].

המשטר הצבאי, שנמשך עד קיץ 1983, הוא מאורע טראומטי בהיסטוריה העכשווית של פולין. בעת המשטר הצבאי נעשה ניסיון לחסל את כוחות האופוזיציה הלכה למעשה, להשתיק את ההתנגדות החברתית – לפגוע פיזית בפעילי האופוזיציה, ובראשם לך ואלנסה, יו"ר תנועת ה"סולידריות". פעולות הממשלה גרמו להגירה גדולה מפולין בשנים אלה, אולם שאיפותיה לרסק את ההתנגדות האופוזיציונית לא צלחו. עד מהרה ממשלתו של יארוזלסקי הבינה כי לא תוכל למנוע את פעולת האופוזיציה, שהחלה להשפיע גם על הנעשה במדינות הסוציאליסטיות האחרות ובברית המועצות (החלטתו של מיכאיל גורבצ'וב להתחיל ברפורמות עם עלייתו לשלטון נבעה מתוך הכרה שאם לא תבוא דמוקרטיזציה מסוימת וניסיון לשינוי של המשטר הטוטליטרי, גורלו של המשטר מצוי בסכנה – התעצמות האופוזיציה הפולנית הצביעה על כך בבירור).

לקראת 1989 התהליכים של התפוררות המשטר הסוציאליסטי ואובדן האמון של החברה הפולנית בו היו בעיצומם. בניגוד לכל טקטיקה קודמת, ממשלתו של יארוזלסקי הבינה כי האפשרות היחידה הנראית באופק היא להגיע להידברות עם הסולידריות. בפברואר 1989 נפתחו דיוני ה"שולחן העגול" שבסופם הוחלט לערוך בחירות חופשיות בפולין – הבחירות החופשיות הראשונות מאז 1938 – והאופוזיציה זכתה בהן ברוב גורף. בעקבות תוצאות הבחירות הוקמה הממשלה הלא-סוציאליסטית הראשונה מאז 1944. בבחירות לנשיאות של 1990 ניצח לך ואלנסה.

פולין זכתה שוב בריבונות מלאה – התלות הפוליטית בקרמלין לא הייתה עוד. לראשונה מזה מאתיים שנה פולין יצאה מאיום מתמיד של כיבוש ותלות מצד שכניה – רוסיה וגרמניה. הוקמו מחדש מוסדות החברה האזרחית ונחקקה חוקה חדשה שהבטיחה שמירה על זכויות האדם במסגרת השינוי הפוליטי הגדול. אך פולין ניצבה ב-1989/90 בפני קשיים אדירים של כלכלה לא מתפקדת, משק מתפורר, אינפלציה דוהרת וחוליים חברתיים אחרים. התכנית הכלכלית של שר האוצר לֶשֶק באלצֶרוֹביץ' אמנם הצליחה להעביר את המשק לפסים של כלכלת שוק ולייצב את המטבע, אך הדבר נעשה במחיר חברתי כבד מאוד שהותיר מיליוני פולנים לגורל מר של מלחמת הישרדות, עוני ואבטלה, עם קריסתה המוחלטת של מדינת הרווחה הסוציאליסטית. קריסה זו מהדהדת גם בפולין העכשווית – למרות העלייה המתמדת בתוצר הלאומי וברמת החיים, חוגים רחבים ביותר – משמע מיליוני בני אדם בפולין – לא נהנים כלל מפירות השגשוג הכלכלי. המציאות של חברת צריכה המנוהלת על ידי שיקולים קפיטליסטיים צרים לא עמדה לנגד עיניהם של ראשי תנועת הסולידריות והאופוזיציה הפולנית בהקימם את הרפובליקה השלישית. לעומת זאת, המודל של מדינת הרווחה האירופית נוסח גרמניה לא הושג, למרות הצהרות בכיוון זה בתחילת שנות התשעים. חוסר הצדק החברתי הקיים בפולין מערער את יציבות המערכת הפוליטית, אשר לא עושה כמעט דבר למיגור אי השוויון החברתי הבולט כל כך, ותורם תרומה משמעותית לעליית התנועות הלאומניות הקיצוניות.

יחד עם זאת, מוסדות החברה האזרחית בפולין חזקים ועומדים בסערות הפוליטיות הפוקדות את הדמוקרטיה הפולנית הצעירה. גם עתה, עם עליית הימין הקתולי לשלטון בוורשה וריבוי הסיסמאות הלאומניות, הקריאות לפגיעה בזכויות המיעוטים והניסיונות של הימין השולט להביא לשינוי החוקה והאיזונים הדמוקרטיים, המוסדות הדמוקרטיים בפולין יעמדו בפרץ.  למרות המשבר הכלכלי הקשה, התרבות הפולנית נמצאת בתקופה של פריחה – ההיצע והאיכות של התיאטרון, המוסיקה (הקלאסית, הג'אז וזו העכשווית), האמנות הפלסטית והספרות הינם ברמה בינלאומית, ומהרבה בחינות – הנעשה בפולין בתחום הספרות והאמנויות הוא המרתק ביותר באירופה בשלושת העשורים האחרונים[12]. עובדה זו הייתה אחד הגורמים המכריעים שאפשרו את כניסתה של פולין לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004.

 

סיכום

במצב זה, כאשר האמת ההיסטורית היא מורכבת הרבה יותר מכל הצהרה פלקטית ומכל סיסמה פוליטית, הדיאלוג היהודי-פולני חייב לעלות על פסים אחרים. הדיאלוג הזה, עליו מדברים רבות הן בפולין והן בישראל, לא יהיה אפשרי ללא שינוי דרמטי בתפיסה הישראלית את פולין, סילוק התכנים הגזעניים והקסנופוביים בכלל וכלפי הפולנים בפרט מהשיח הישראלי, וניסיון כן ואמיתי להכיר את תרבותה של פולין – באופן נטול סטריאוטיפים.

הציבור הישראלי אינו מקבל ברובו את העובדה שיחסי יהודים-פולנים נמשכים ויימשכו, על אף צלה הכבד של השואה, וכי הקשרים התרבותיים של היהודים והפולנים היו ונותרו מגוונים מאוד. דעת הקהל הישראלית בוחרת ברוב המוחלט של המקרים לבוז לפולנים, להאשימם בגלוי באחריות לשואת יהודי אירופה – דבר שמשולל יסוד כלל ועיקר ומשתלב היטב בסלידה שהחברה הישראלית פיתחה ביחס למה שמכונה "מזרח אירופה". בשנים האחרונות ההאשמות חסרות השחר הגיעו עד כדי דיבור גלוי ושפל על "מחנות ריכוז פולניים" כביכול – כשמדברים על אושוויץ-בירקנאו ומחנות אחרים שהוקמו בידי הנאצים בשטחה של פולין, למרות שכידוע יד העם הפולני לא הייתה בדבר. מחאותיו הצודקות של הצד הפולני על הצגה זו של ההיסטוריה לא נשמעות בישראל.

ראוי לציין כי אחד המאורעות החריפים והצורמים ביותר הוא מסע ההסתה שנוהל על ידי התקשורת הישראלית נגד יהדות פולין בישראל המנסה להשיב לה את האזרחות הפולנית ואת קשריה הטבעיים עם פולין. רוח הבוז כלפי פולין ויהדות פולין בישראל אף הגיעה להאשמות גלויות ושונות כלפי היהודים יוצאי פולין המנסים להשיב את זכויותיהם החוקיות בה. למעשה, בחברתנו לא נערך דיון אמיתי על המשמעויות של הנהירה לקבלת האזרחויות הזרות בעשור האחרון – היינו שישראל, כמעט שישים שנה לאחר הקמתה, לא מילאה את התפקיד שכה פיללו לו מקימיה, שציפתה לו שארית הפליטה. עבור חלקים גדולים באוכלוסייה שלנו היא אינה בית בטוח, קיומה אינו מובטח והעוולות המתקיימות בה מאלצות רבים לתהות על עתידם בה ולא מעודדות ביטחון בהמשך קיומה לאורך זמן. בניית אנדרטאות ומוזיאונים מפוארים לזכר השואה במאות מיליוני דולרים מבלי לדאוג לרעב הפיזי והעוני המחריד של חלק ניכר מניצולי השואה בישראל מעידה על דאגתה האמיתית של ישראל לאזרחיה ועל מקומו האמיתי של נושא השואה בחברתנו.

חלק בצרכים הפוליטיים הפנים-ישראליים ממלאות משלחות הנוער שלנו לפולין, שתכנית הביקור שלהן כוללת בעיקר את מחנות ההשמדה – מבלי שתינתן לנוער ההזדמנות להכיר משהו מחייה העכשוויים של פולין, מתרבותה ומחיי היהודים שישבו בה אלף שנה. המשלחות מוכנסות מיד לתבנית ידועה מראש של ראיית פולין כבית קברות בלבד ושל אזרחיה הפולנים כמשתפי פעולה במקרה הרע וכאדישים לשואת היהודים במקרה הטוב. בני הנוער שלנו, שלא קיבלו כמעט שום מושג על פולין – וגם המידע המוגבל שקיבלו עמוס בעיוותים – נוחתים היישר אל מחנות הריכוז הגרמניים הממוקמים בפולין ומקבלים הלם, איתו אין להם שום כלים להתמודד, והלם זה מנותב במרבית המקרים היישר לזרועותיה של הלאומנות המקומית שלנו, היישר לזרועות הקסנופוביה בנוסח הישראלי. החומר הנלמד והמועבר תוך כדי הנסיעות הללו מתעלם מהממד האוניברסלי של השואה, מגודל הטרגדיה המשותפת של עמי אירופה שהותקפו על ידי גרמניה הנאצית, עד כדי כך שאצל רבים מבני הנוער שלנו נוצר הרושם שהיהודים היו הקורבנות היחידים של המשטר הנאצי. עצם העובדה שמלחמת העולם השנייה וההתנגדות למשטר הנאצי גבו למעלה מחמישים מיליון קורבנות – גברים, נשים וילדים בני אומות שונות, חלק גדול מהם אזרחי פולין וברית המועצות – עובדה מצמררת זו נעלמת באורח פלא מעיני הנוער ומעיני דעת הקהל בישראל, המעדיפים לראות בשואה את המסר הצר של "שואה – תקומה" מבלי לחשוב לרגע על תקפותו. הדבר נעשה במטרה מוסווית או גלויה להעביר מסר כי לא ייתכנו חיים יהודיים מחוץ לגבולות ישראל וכי העולם עוין את היהודים בקביעה אקסיומטית, בעלת ממדים כמעט קוסמיים. מטען כזה של מסרים, אשר מעמיד את ישראל כמקלט האולטימטיבי לעם היהודי שהאלטרנטיבה היחידה לו – התנורים של אושוויץ, מאפשר קיום באין מפריע של הקלקולים והעוולות בחברה הישראלית עצמה. טיפוח דמותו של ה"פולני האנטישמי" מהווה גורם מסייע ביצירת אווירת הפחד המבוצר מפני האויב החיצוני בעל כוונת ההשמדה, שמוטלת כל שני וחמישי על ראשו של הציבור בישראל. תחת מטריה זו של תחושת האיום הממסד לא נדרש אף פעם לטפל בבעיות היסוד של המדינה עצמה או להיטיב את מצבו של האזרח. ישראל העכשווית דוהרת בעזרת עוולותיה החברתיים, נטישת החברה לחסדי שמיים והפגיעה המערכתית והמכוונת במוסדות החברה האזרחית למיניהם, על ידי אינסטרומנטים פסבדו-כלכליים לרוב, לעבר פיאודליות אוטוקרטית, זו של ה"שוק החופשי", שמתרחקת יותר ויותר מהצהרותיה הדמוקרטיות ומתפקדת ככלי משחק בידי האוחזים ברסן השלטון בארץ, בני כל המפלגות, בכל קונסטלציה פוליטית שנוצרה בשנים האחרונות. הפיכתה של הדמוקרטיה הישראלית לווירטואלית והחלפתה בשיקולים פוליטיים מוטים לצד השבטי-פיאודלי תחת הסיסמה "הפרד ומשול", חוסר השוויון האדיר, פגיעה קשה ומתמשכת בזכויות החברתיות, המיליטריזציה המוחלטת של החברה, היעדר שיח דמוקרטי אמיתי, היעדר מוסדות החברה האזרחית שיוכלו להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות לטובת האזרח, היעדר חוקה שתגן הגנה ראויה על זכויות האדם, הפגיעה המתמשכת בתרבות ובהשכלה, הגזענות הנהוגה לא רק כלפי הלא יהודים בחברה הישראלית, אלא גם זו הנהוגה בין היהודים לבין עצמם יוצרים קרקע פורייה לקיומה של שחיתות שלטונית מוסתרת באידיאולוגיה לאומנית, באמירות פלקטיות ובסיסמאות קבועות על הציונות, שכל ניסיון להעמיד את אלה במבחן הדמוקרטיה נתקל בהאשמות בחוסר נאמנות למדינה, אותו מקלט אחד ויחיד שהוא הוא – אליבא דמלכותא – החוצץ בין העם היהודי לבין אימי השואה.

על חבות התודה מצד אזרחי ישראל על שחרור אירופה והעולם מאימי המשטר הנאצי בניצחון שהושג בידי בעלות הברית – ובעיקר על ידי ברית המועצות, שנשאה בעיקר נטל המלחמה ושילמה חלק גדול ממחירה בקורבנותיה – ובכך מנעו את השמדתו המוחלטת של העם היהודי ואת השמדתה של הציוויליזציה בידי משטר הפשע של גרמניה הנאצית, על חבות תודה זו אין מדברים כלל בישראל ולמעשה לא מכירים בה. על רקע תנאי הכיבוש חסרי התקדים בהיסטוריה האנושית ששררו במדינות הכבושות על ידי הנאצים ומספר הקורבנות הבלתי ניתן לתפיסה, האמירות החוזרות של בכירי הפוליטיקה והממסד בישראל על כך שאילו מדינת ישראל הייתה קיימת בעת התרחשות השואה, שואת יהדות אירופה הייתה נמנעת בזכות כוחו של צה"ל הינן יהירות ובורות לשמה, ויותר משהן מעידות על אמת כלשהי, הן מסמנות מילוי של צרכים פוליטיים פנים-ישראליים ואולי קורטוב של ההבדל בין הרצוי למצוי. מעבר לגיחוך שבהעלאת השערות מדיניות שכאלה – כי הרי בהיסטוריה אין מקום ל"אִילו" או לראייה בדיעבד מלאת רחשי לב – יש לומר מספר דברים בקשר לכך. החשיבה על כוחו של צה"ל בהקשרים של מניעת השואה אין לה על מה שתסמוך מבחינת התנאים ההיסטוריים של מלחמת העולם השנייה. גם אם המדינה היהודית הייתה קמה בעת המלחמה, כוחותיה היו דלים מכדי להשפיע השפעה ניכרת כלשהי על מהלך המלחמה – כל אירופה ומדינות נוספות מחוצה לה היו מעורבות במלחמה משני צדי המתרס, והיה צורך במאמץ אדיר של צבאות כבירי ממדים בכדי להכניע את כוחו של הרייך הגרמני. במצב זה כל ניסיון לטעון על יכולתה של ישראל, "אִילו הייתה קמה המדינה מעט קודם", או של צבאה להשפיע על מהלך המלחמה נראה כצעד תעמולתי שטוח מצד הממסד המקומי, שנועד למתוח את ההקשר בין השואה לתקומה אל מעבר לגבולותיו[13].

במיגור התופעות הקיצוניות של הגזענות על גווניה בישראל, במיגור ההתבצרות הלאומנית סביב דמות האויב המאיים – "האנטישמי ויהי מה" – טמון לא רק גורלו של השיח הפולני-יהודי, אלא עצם עתידה של ישראל כמדינה המסוגלת להתגבר על בעיותיה ולזכות בעתיד טוב יותר.