עגמת נפש

מלחמות ישראל בתרבות – כרוניקת המחדל

מאת בוריס גֶרוּס

מצבו העגום של החינוך בישראל איננו בגדר סוד. למעשה, בשנים האחרונות מרבים לערוך דיונים על היביטים שונים של המצב הזה ועל דרכים אפשריות לתיקונו, וגם פעילותו המוצהרת של משרד החינוך, העורך "רפורמות" חינוכיות לסוגיהן חדשות לבקרים, "רפורמות" שמסתכמות לרוב בצמצום התכנים הנלמדים והורדת רמת הבחינות, מעוררת אשליה של עשייה והתמודדות עם מכלול השאלות – בין אם בתכניות הזויות פרי הימין של עמידת-דום במסדרי בוקר לצלילי "התקווה" כתרופת פלא שתבריא את החינוך הגווע, ובין עם בפרץ היצירתיות החדש של משרד החינוך בדבר "הגברת היצירתיות אצל תלמידי ישראל" על ידי – כמה לא מפתיע! – קיצוץ נוסף בתכני הלמוד הדלים שאין בהם ממה לקצץ בלאו הכי. כאמור, נסיון השנים האחרונות מוכיח שאין זה אלא אחיזת עיניים, משום שמצבו המייאש של החינוך בישראל נובע משילוב של גורמים מגוונים, הנוגעים לשאלות קרדינליות במבנה החברה והמדינה בישראל, ומשקפים את השינוי המתמיד לרעה במבנה זה.

העתונות והפובליציסטיקה מציגה לרוב מכלול של שיקולים טכניים, העשויים להשפיע במידת מה על היווצרות המצב המדובר: בעיקר גורמים הקשורים לחוסר תקצוב מתאים של המערכת, השכר הנמוך והתגמול המביש שמקבלים המורים והמחנכים בישראל, וכן התחלופה המטאורית של השרים, הנובעת מאי-היציבות הפוליטית בארץ. אולם גם אם דברים אלה נכונים, הרי שמדובר בבעיה עמוקה הרבה יותר, הנעוצה בשורשיה במכלול רחב ביותר של סיבות, שלא יבואו על פתרונן רק על ידי הגדלת התקצוב – למרות שהיא חיונית ביותר, בעיקר בכל הנוגע לשכר המורים המביש – על מכלול זה ממעטים לדבר, אם בכלל.

מספר מדינות במרכז ובמזרח אירופה, בנות הגוש הסוציאליסטי לשעבר, כמו פולין וצ'כיה, ומדינות המרחב האירופי של ברית המועצות לשעבר – מקיימות כולן מערכות חינוך מצטיינות והישיגיות על כל שלביו – מהחינוך היסודי ועד הגבוה, כאשר התקציבים העומדים לרשותן לתלמיד בודד הם קטנים לאין שעור מאלה הניתנים בישראל. למרות הקיצוצים התקציביים הרחבים של תחילת שנות התשעים, שפגעו בלא ספק במערכות החינוך במדינות האמורות, בעתות משבר שפקד את כל הכלכלות של המדינות הסוציאליסטיות לשעבר, הן הצליחו לשמור על מערכות החינוך שלהן ברמה בינלאומית שמאפשרת התמודדות תחרותית מאין כמוה של בוגריה בשווקי התעסוקה ובחינוך הגבוה בכל רחבי העולם, בכל שטחי הידע – החל מהמדעים המדוייקים כלה בלמודי האמנות והתרבות. כבר עתה ברור כי מערכת החינוך בישראל – בעיקר זו הבית-ספרית – אינה עומדת בשום סטנדרט  לא מבחינת הקניית הידע הנדרש, לא מבחינת הענקת הכלים להתמודדות עם אתגרי העולם המודרני, לא מבחינת הקניית הידע התרבותי והחינוך לערכים הומניסטים. קברניטי המערכת, האחראים על מצבה המזעזע של המערכת בוחרים שלא להתמודד בשום שלב עם בעיותיה האקוטיות והקריטיות, אלא להתאים את המציאות ואת רמת הלמודים למצב הידיעות המזויע של התלמיד הישראלי הממוצע, על ידי הורדה שיטתית וארוכת טווח של רמת הבחינות וצמצום דרמטי של תחומי הידע הנלמד, עד מיגור וחיסול מלא של תחומי ידע רבים – בלמודי התרבות, האמנויות והמדעים המדוייקים, כפי שציינתי, בבחינת הקביעה "המחוננים יצליחו ויעלו גם כך".

היות שמדיניות קלוקלת זו – של היעדר מדיניות למעשה והתעלמות מכוונת מן הבעיות – נמשכת מזה כמה עשורים בישראל, צמחו כאן דורות של תלמידים, שיצאים מכתלי בתי הספר התיכוניים בהיעדר מוחלט של ידיעות בסיסיות בתחומי הידע הנחוצים, שלא לדבר על היעדר כלים לבירור העיקר מהתפל, היעדר כמעט מוחלט של כישורי כתיבה והבנת הנקרא הלקויה ביותר, אשר הופכת לבעיה של ממש גם בחיים הלא אקדמיים וגם תוך כדי הלמודים האקדמיים, אליהם מגיע רק חלק קטן ביותר ממסיימי בתי הספר התיכוניים בישראל. קבלת תעודת הבגרות – גם זו "המקוצצת", הנטולת משקל וחסרת הסטנדרטים הנאותים המוענקת בישראל – היא עדיין נחלתם של מטי מעט – יחסית למספרם במרכז ומזרח אירופה – מבוגרי מערכת החינוך הישראלית., למרות המאמצים הנואשים הפתטיים והמסוכנים של משרד החינוך להוריד את רמת הדרישות על מנת להגדיל את מספר הזכאים.

מצבו העגום של החינוך איננו מקרי בעליל – הוא פרי של מדיניות ברורה ומכוונת שהתקיימה לאורך כל שנות קיומה של המדינה, פעם במסווה, ובעשור האחרון – בגלוי, מדיניות של הצרת צעדי הידע, התרבות, החינוך – והפיכתם כלי פוליטי להעמקת השליטה של האינטרסים הפוליטיים הצרים, קצרי הרואי, שבאופן ודאי אינם משרתים את האינטרס החברתי הכולל, אלא פוגעים בו פגיעה מערכתית, מתמשכת ואנושה.

כל הנסיונות של קברניטי מערכת החינוך לטעון כי המערכת עליה הם מופקדים נמצאת בחיפוש הדרכים לשיפור מצבה ושינוי הסטנדרטים הנהוגים בה – אינם עומדים במבחן המציאות. מזה יותר משלושה עשורים מערכת החינוך בישראל נמצאת במשבר מתמשך שמוסווה תחת סיסמאות נבובות על הצורך ב"פיתוח היצירתיות" אצל התלמיד, תוך כדי "העמקת הזיקה לציונות" ו"הקלת עומס החומר הנלמד" – שאין ביניהן לבין המציאות דבר וחצי דבר, והן משמשות הסחת דעת פלאקאטית מהבעיות האקוטיות של החינוך בישראל: הפלגנות, חיסול מתמיד של מקצעות הקשורים במדעי הרוח והאמנויות, תוך טיעונים פסבדו-כלכליים מבית מדרשו של הטאצ'ריזם הדרוויניסטי הישראלי על חוסר חשיבות כביכול של מקצעות אלה, צמצום מביש בהוראת המדעים המדוייקים, על ידי הפיכת רובם ל"מקצעות בחירה" לבגרות (דבר המבטיח שרוב התלמידים ידירו את רגליהם ממקצעות אלה), הזלזול המופגן והגזעני בהוראת השפה הערבית, שאמורה להיות נחלתם של כל תלמידי ישראל (השפה הרשמית השנייה, שבלא ידיעתה אין סיכוי לדיאלוג ישיר יהודי-ערבי בנושאים הבוערים), חוסר יכולתה של המערכת להתמודד עם בעיית האלימות הגואה במוסדות החינוך היסודי והעל יסודי, חוסר נכונותה לנסות ולהתמודד עם בעיות התנהגות ומוסר קשות שהפכו למציאות יומיומית בין כתלי מוסדות החינוך, חוסר התמודדות עם בעיית הגזענות והשנאה הגואה הן בחברה הישראלית והן במוסדות החינוך שלה, והקניית ידיעות שאינן עומדות בשום סטנדרט אקדמי – דבר המוליד בעיות שורשיות בעולם ההשכלה הגבוהה בישראל, הנאלץ להתמודד ולהתפשר עם כל הבעיות הללו תוך כדי קבלת הסטודנטים החדשים שרמת הידיעות שלהם שואפת לאפס בסטנדרטים בינלאומיים – כי תעודת הבגרות ורמתה הירודה אינה מעידה בשום אופן על מוכנות ללמודים אקדמיים, כפי שהיא מתפקדת בארצות אירופה. כיצד פרץ משבר זה ומהם מקורותיו השורשיים?

החברה בישראל הגיעה בעשור האחרון לשיא הפילוג בכל תחומי החיים, הפילוג הפוליטי החד המתקיים במדינה הוא רק סממן אחד מני רבים לפלגנות זו. שורשיו של פילוג זה גם הם עמוקים ומובנים בתוך מערכת החנוך, המבנה הפוליטי והאידיאולוגי של ישראל. בשנותיה הראשונות של המדינה הממסד הציוני עשה מאמץ לבנות תבנית של "היהודי החדש" על כל המשמעיות החריפות של המושג – תחת מטרייתו של "כור ההיתוך" שהיה אמור להגשים את חזון האימים של "היהודי החדש" נעשו פעולות דרמטיות לקטיעת שורשים של העם היהודי, ניתוקו מעברו ה"גלותי" שנחשב מגונה – ותוך כדי כך הכרזת מלחמה על התרבות היהודית "הגלותית" ועל עקרונות ההומאניזם האירופי, שרבים ממקימי החברה החדשה באו עמו ונאלצו להמירו בתבנית אידיאולוגית גזענית ביסודה שלא יכלה מלכתחילה להחליף את הסביבה התרבותית שנבנתה אלפי שנים – על כל מורכבותה ורבגוניותה, אלא שהחברה הישראלית שבויה שוב ושוב בהגברת הקיצוניות, האלימות והגזענות, החורגת חריגה דרמטית מכל קנה מידה אפשרי – המשטר ובעלי השררה מצליחים הצלחה מאלפת בהטיית דעת הקהל לחישובים גזעניים מכל הסוגים, ושיסויה פעם בעולי ברית המועצות, פעם בעולי אתיופיה ופעם בכל קבוצה אחרת. החברה הישראלית המורכבת מהעולים היהודים עברה תהליך סירוס אכזרי וכפוי – החלפה כפויה של שמות פרטיים ושמות משפחה ("עברות") שהיו אמורים למחוק את הזיקה ל"גלות", ויתור תחת לחץ על סממני התרבות של מקום הלידה – השכחה מכוונת של שפות המקור על רבגוניותן – קרי השכחת התרבות – מלחמת עולם שהוכרזה במדינה על היידיש, הפולנית, הרוסית, הרומנית ההונגרית – שלא במטרה לתרום ללמוד מהיר יותר של העברית אלא לאותו ניתוק מכוון מתרבות המקור, נתק הכרחי ודרמטי הרבה יותר מהרגיל בין הדורות השונים – כל אלה היו פעולות הרסניות ופוגעניות, פעולות של מחיקת זהות כפויה ונטולת רסן, והחברה הישראלית רק מתחילה לשלם את המחיר האיום שהן ממשיכות לגבות.  צעד מכריע בחומרתו לעבר הפלגנות והקרע החברתי העמוק הנעוץ בעמקה של ההוויה הישראלית נעשה כאשר הממסד הציוני המקומי החליט החלטה אסטרטגית להקים ארבע מערכות חינוך נפרדות זו מזו – החינוך העצמאי-חרדי, הממלכתי-דתי, הממלכתי והערבי – הנפרדות לא רק בהפרדה רעיונית-תוכנית, תקציבית ארגונית וטכנית, אלא בחומות של הפרדה חברתית, המלאה בדעות קדומות שנאה וגזענות מושרשת של כל צד כלפי רעהו. מקימי המערכות האמורות רדפו מטרות צרות של הבטחת קיומם הנפרד וה"מטוהר" ככל האפשר מנוכחות הצד האחר – ובכך הנציחו הנצחה נפשעת של הפרדה בין החלקים השונים של החברה לאורך שנים, הפרדה שלא מאפשרת לעולם ולא תאפשר קיום של חברה מתוקנת, מפני שמטבעה הפרדה שכזו מעודדת יצירת קיצוניות, גזענות וחוסר סבלנות שמסכנים את המשך קיומה של המדינה סכנה ממשית. ארבעת מערכות החינוך הנפרדות, הנלחמות עד חורמה על עצמאות כמעט מוחלטת מכל פיקוח, מכל נסיון להכנסת תכנים משותפים לכל המערכות, ומשיגות תוצאות מעולות במירוץ הישראלי לפלגנות נוסח אפרטהייד – יצירת מספר חברות עוינות זו את זו, אשר אינן משלימות עם קיומן של האחרות ומשתדלות בכל לשון של השתדלות להתבדל ולהדגיש את השוני מהקבוצה היריבה. בתנאים אלה קיום חברה בעלת יכולת השרדות איננו בגדר אפשרי, ונסיון הממסד הציוני לטעון כי הפרדה שכזו לא תורמת באופן הישיר ביותר לתהליכי הפירוק של החברה בישראל הוא נסיון סרק שהמציאות טופחת על פניו שוב ושוב.

בהיעדר נוסחה של הישענות על ערכי התרבות, ולמעשה מדיניות מתמדת להצרת צעדיה של התרבות בחברה ומחיקתה מלקסיקון המושגים ומאגר ההתייחסות של מרבית העם, ירידת ערכה המתמיד של התרבות וערך השכלת-אמת בחברה הישראלית, והחלפת אלה ב"ערכים" של "צמיחה כלכלית" –במרכאות, כזו שמתנערת מכל ערך חברתי-תרבותי אמיתי, ורואה את החברה והמדינה כלים בלבד להשגת רווחי עתק מקסימליים, הפרדה זו וגורמים נוספים הביאו עמם כמה רעות חולות בתור "עסקת חבילה": הישענות-יתר על "ערכי הצבא" העמומים – כגורם חשוב וכמעט בלעדי במה שמכונה "אחדות" בהיעדר אלטרנטיבות בחברה מפולגת מלאת עוינות הדדית – וליצירת מערכת מבעיתה של "זהות לאומית יהודית חדשה" המבוססת כולה – לא, לא על ערכי ההומאניזם, לא על ערכי התרבות! – אלא על מיליטריזם, טיפוח תחושת נרדפות מתמדת, יצירת דמות האויב החיצוני ("הגוי האנטישמי") על ידי המסורת החדשה של המסעות למחנות ההשמדה שאינם תורמים לזכרון הלאומי הקולקטיבי של קורבנות השואה אלא לטיפוח הקסנופוביה והגזענות על גילוייה המקומיים (תחת הסיסמא "כולם באים עלינו לכלותינו") וטיפוח של ערכי הניאו-ליברליזם ההרסני תחת המטריה של ההפרטה בכל מחיר.

כל המגמות הללו הופכות את מושג המדינה המעשי לכלי-דיכוי רב עוצמה כלפי האזרחים, שאין בינו לבין דמוקרטיה מהותית דבר וחצי דבר. האידיאולוגיה המבוססת על ערכים מסולפים של הניאו-ליברליזם והשיקולים הבלתי מוגבלים של רווח והפסד כלפי כל גילוי של תרבות וחברה, והכפפתם של אלה לשיקולים האמורים, המיליטריזם המעורב בגזענות – זו כלפי הלא יהודים וזו הנהוגה בין יהודים לבין עצמם, טיפוח של צרות אופקים ובורות על ידי המערכות המרכזיות של החברה (הרואה יותר ויותר בבורות הישג שיש להתפאר בו, בבחינת סימן היכר להצלחה מסחרית) – אלה מאפשרים לכל משטר בישראל, בלא תלות בהרכבי הקואליציה השונים, לטפח מערך נוח לשליטה, שפגיעה מערכתית בזכויות אדם מהותיות, שיסוי קבוצות אוכלוסיה שונות אלה באלה, עידוד רשמי במסרים השונים הטמונים בתקשורת ובחינוך של השנאה הגזענית וההפרדה המגזרית והמעמדית, היעדר מערכת חוקית איתנה שתגן על זכויות האזרח והמיעוטים – בדמות היעדר חוקה – מניעת הגישה להשכלה על ידי יצירת מכשולים כלכליים והשכלתיים בדמות מערכת חינוך כושלת ושסועה – כל אלה מהווים יסוד ומהות בצורת הממשל הנהוג בישראל, שעל ידי יצירת ועידוד התופעות האמורות דואג רק להישארותו הרגעית והנקודתית ליד הגה השלטון, שהחזקתו בכל מחיר חברתי קשה הפכה מזמן לדגלו של כל שלטון בישראל, ולא מהווה כאמור סממן לחולשה רגעית של המערכת אלא סימן אזעקה על רקבונה המלא. מובן מאליו שבמציאות פוליטית זו הפתח לשחיתות והפרה שיטתית של זכויות האזרח יהיו ללחם חוקו של כל שלטון בישראל הנשען על מערך-הדיכוי והבורות שתואר לעיל. הפיכתה של המדינה לחברה בע"מ הדואגת לרווחיות התעשייה והעסקים הגדולים בשלל "מענקי עידוד" ו"שיפוי המעסיקים" הידועים לשמצה, הנתמכים בתורם בהקלות מס נדיבות, הסתלקותה מכל מחויבות חברתית בטווח הקצר והארוך גם יחד – התמוטטות מדינת הרווחה – והפגיעה המערכתית בתרבות במובנה הרחב ביותר ובהשכלה ויצירת דמות אויב פנימית וחיצונית תוך הפחדה מתמדת של האזרחים בקטסטרופות לאומיות הבאות להתרגש עליו – הגוררים אחריהם חיסול של כל נסיון ליצירת שוויון הזדמנויות אמיתי, והמונעים בהצלחה יתירה כל שיח חברתי-פוליטי-תרבותי מעמיק במדינה, תוך החלפתו ברדידות להמונים, הממלאית תפקיד של סתימת פיות יוצרים מערכת שלטונית וחברתית מבעיתה ומקוממת, לא ראויה לחיי אדם ואשר אינה יכולה או זכאית להיקרא "דמוקרטיה" במובן המהותי של מושג זה. נסיונו המשטר בישראל לשמור על מראית עין של התנהלות דמוקרטית לא עומדת במבחן המציאות מלאת העוולות, שכן אי אפשר לקרוא לחופש ביטוי יחסי – שנראה כי אין בקיומו שום גורם מתקן או מרסן שימנע את שירוש העוולות המעוגנים במבנה החברתי-פוליטי בישראל (בבחינת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת") וכן לעצם קיומן של בחירות מעת לעת בשם "דמוקרטיה מהותית", ולאור העוולות, השחיתות, הנפוטיזם והיעדר ההגנה המינימלית על זכויות-אזרח בסיסיות  ראוי להודות בכשלון הדמוקרטיה הישראלית ולהפיכתה למבנה ממלכתי המזכיר יותר את המערכת הפיאודלית-שבטית המפולגת, זו השייכת לעולם המושגים של ימי הביניים. כשלון זה, הקשור בעידוד כל סוגי העוולות ומניעת המודעות האזרחית-חברתית ממרבית האזרחים – דבר שמונע מהם להגן אפקטיבית על זכויותיהם הבסיסיות אל מול שרירותיות השלטון, כשלון רב-מערכתי ועצום מימדים, הוא הוא שמהווה את הסכנה הקיומית המרכזית שמאיימת על שלימותה ועצם המשך קיומה של ישראל, שכן מערכת החינוך איננה מעודדת כלל את המעורבות החברתית במובנה הרחב ולא את יצירת המודעות האזרחית-חברתית. נכון להיום האזרח הישראלי הוא למעשה נתין-צמית, הנתון כולו בידי מערכת-דיכוי אינטרסנטית, המקיימת והמכוננת כל פעם מחדש את מערך העוולות עליו דברתי, המפרידה מחדש בין דם לדם, על מנת לחזק את מעמדה, נתין שאין בידו שום כלים לשינוי מצבו העגום, משום שהמערכת עצמה מונעת ביעילות אידיולוגית את כינון המוסדות האזרחיים-חברתיים שיוכלו להביא לשינוי הקיבעון הניאו-ליברלי והמושחת ולתמורות קרדינליות הכה דרושות לעצם הישרדותה של החברה הישראלית השסועה.

מערכת החינוך שלנו, הסובלת מאבדן-דרך כללית, זו המוכנה לקפוץ בחדווה על עגלת הקידום של המערכת הניאו-ליברלית ולהתמסר בתאווה לבעלי ההון הפורסים בה את משנתם – ראה את קידום מפעלה של שרי אריסון בידי בתי ספר ממלכתיים – זו הנוטלת מהלקסיקון שלה כל התייחסות לערכי האדם והשוויון, המוותרת במפגיע ממסירת הישגי התרבות האנושית, המעוגנים בעיון לעומק בספרות, הגות, מוסיקה והאמנויות השונות, המעודדת ברובה ראיה חד צדדית ושטחית ביותר של המציאות, זו שמחליפה את ההתמודדות האמיתית עם שאלות העומק של הקיום האנושי בגיבובי הבלים בדבר "המהפיכה הטכנולוגית" ו"דור האינטרנט" ומחליפה באלה את המטרה באמצעים, מנציחה את המבוי הסתום אליו נקלעה החברה הישראלית, בהפיכת המדינה לגוף שמטרתו רווח בלבד, המשליך מעצמו את המחויבויות המוסריות ואת ההתניות התרבותיות אל האשפה – ערעור של יחסי עובד מעביד ושיעבוד העובדים בכל הרמות הוא רק סממן בודד של המערכת שנוצרה כאן בהכוונה משטרית ברורה תוך סיוע של מערכת החינוך הרפה והלא מתפקדת.

בוגר התיכון הישראלי הממוצע יוצא לעולם מצוייד לרוב ב"ערכת ההישרדות" של הווי הג'ונגל הניאו-ליברלי, שאין בו מקום לחמלה, לערך האדם – נמנע ממנו החינוך לערכי ההומניזם, המודעות החברתית, והוא מקבל על עצמו בלא עוררין את כללי מירוץ העכברושים בדרך אל ההצלחה ההונית המיוחלת, אלא שברוב המקרים הוא ימצא את עצמו בצד המפסיד ב"חגיגת החיים" הגדולה הזו – הצד הנרמס והמשועבד, זה הנטול קול וזכויות.

חסידי הניאו-ליברליזם המקומי, משרתיו הנאמנים של "השוק החופשי" שהפכו את ישראל לשוק- עבדים נטולי קול וזכויות,  משכנעים את הצבור השכם והערב באמתלות וטיעונים שונים ומשונים בכך שעקרונות רמיסת התרבות, האמנות והחברה שהם מנהיגים כאן בדרך לגן העדן הבורסאי פרי דמיונם הם עקרונות מקובלים בעולם המפותח, זה שזכה ל"שוק חופשי" מאורגן היטב.

האמנם כך הדבר?

דובר כבר רבות על מדיניות "הדרך השלישית" של הציר המרכזי במדינות אירופה – גרמניה, צרפת, איטליה, הולנד ואחרות, הרואות בחינוך המשלב את האמנות והתרבות ערך חשוב ביותר, חלק מהמורשת הלאומית, חלק מהיציבות הפנימית ומערכי המדינה המובילים. כאן אתרכז במספר דוגמאות ממדינות אחרות דווקא, שאינן ידועות למרבית הצבור בארץ.

אחת הדוגמאות הבולטות להפרכת הטיעונים הניאו-ליברליים על חוסר הנחיצות המעשית של האמנות והתרבות בחיי החברה והכלכלה טמונה במדיניותה של פינלנד בתחום זה.

הרפובליקה הפינית נקלעה למיתון קשה ולמשבר כלכלי-חברתי לא קל בעקבותיו בראשית שנות השמונים של המאה העשרים. את המשבר הזה ליוו כל הסממנים המוכרים בישראל: צמצום הייצור והתפוקה, האבטלה ותופעות חברתיות-כלכליות חמורות אחרות, כולל עלייה דרמטית במפלס האלימות, בעיקר בין בני הנוער והצעירים.

הממשלה הפינית הגיבה על המשבר בנקיטת צעדים מיידיים, חלקם צעדים שנועדו לשיפור המצב בטווח הארוך. אחד הצעדים המרכזיים שננקטו היה שינוי דרמטי במדיניות החינוך – במקום ליישם מדיניות של פיטורים המוניים בחינוך ובמוסדות התרבות – זו המיושמת ביעילות כאן, בישראל – הוחלט להעסיק מורים למוסיקה מדרגה מעולה, וכן מורים למגוון תחומי האמנויות ולהפוך את החינוך לאמנות – ובעיקר המוסיקה – לחלק חשוב ואינטגרלי ממערכת החינוך הכללית בפינלנד. צעד זה נבע הן משיקולים פרקטיים של מניעת הפיטורים ההמוניים בתחומי האמנות והתרבות, שבדרך כלל נפגעים ראשונים, יחד עם המערכת הסוציאלית במערך הפוליטיקה הקפיטליסטית הרגילה. צדו השני של המטבע היה הנסיון לבחון את המידע העולה מהמחקרים שנעשו באותה התקופה, שסברו כי החינוך הכולל בתוכו השכלה יסודית ורחבה במוסיקה ובאמנויות משפר באופן ניכר את היכולות הקוגנטיביות של התלמיד, מעניק לו שלל יכולות ומיומנויות אישיות ופרקטיות שיכולות לשמש אותו גם מחוץ לפעילות האמנותית – בכל תחומי החיים. החדרת המקצעות המוסיקליים למערכת החינוך הפינית נעשתה ביסודיות ראויה לציון – לא היו אלה שיעורים כלליים בשירה בציבור, אלא מערך שלם של השכלה מוסיקלית יסודית, הכוללת שלל מקצעות המוסיקה השונים – נגינה, שירת מקהלה, הכרת יסודות המיומנויות המוסיקליות, המקצעות התיאורטיים (יסודות ההרמוניה ופיתוח שמיעה מוסיקלית), שהוענקו לכלל התלמידים הפינים, גם אלה שלא חשבו לבחור בדרך של מוסיקאים מקצועיים בעתיד. פינלנד לא חסכה מאמצים – דרך מערך מובנה של שעורים ברמה אקדמית-חינוכית גבוהה ביותר, התלמידים הפינים נחשפו למכלול ההישגים המרשימים ביותר של האמנות המוסיקלית המערבית, ודרכבה נחשפו לעולם התרבות במובנו הנעלה ביותר – לספרות, ואמנויות הבמה האחרות.

התכנית של משרד החינוך ומשרד התרבות הפיני לא רק השיגה עבור המדינה הפינית את התפעלות המדינות האירופיות מרמת החינוך המוסיקלי, רמת ההרכבים המבצעים והמקהלות של המדינה הפינית שהפכה את החינוך המוסיקלי והאמנותי לנחלת הכלל, אלא שבתוך שנים ספורות פינלנד התגברה על המיתון, וההערכה הכללית היא שמדיניות החינוך המוסיקלי הרחב הוכיחה את עצמה מעבר לכל דרגת הצלחה משוערת – לא זו בלבד ששיעורי פשיעת הנוער והאלימות ירדו פלאים, המיומנויות המורכבות והייחודיות שנרכשו על ידי התלמידים בלמודי המוסיקה והאמנות הזניקו את רמתו הכללית של החינוך בפינלנד ואת רמת המוכנות של בוגרי החינוך הפיני להתמודדות תחרותית בשוק העבודה – ועתה, יותר מעשרים שנה אחרי תחילת הפרוייקט, פינלנד היא אחת המדינות העשירות ביותר של האיחוד האירופי, וכלכלתה היא התחרותית והצומחת ביותר באיחוד – השקעה מסיבית בתרבות הניבה אם כן פירות כלכליים ברורים שאין להתכחש להם. למותר לציין כי חלק נכבד מההוצאה הלאומית של פינלנד מוצא על שמירת רשת הביטחון הסוציאלית – היא לא מכירה תופעות של הזנחה פושעת של נוער במצוקה או של אוכלוסיות מבוגרות חסרות כל – וכן רמה נאותה ביותר של תמיכה ממלכתית במוסדות תרבות, אמנות וחינוך, משום שזו נחשבת לתנאי בסיסי לשמירה על האנטרס הלאומי הכולל, גם זה הכלכלי.

כאן יש לציין גם כי מדינות הגוש הסוציאליסטי לשעבר – פולין, צ'כיה, רוסיה ואוקראינה למרות המשבר הכלכלי החמור שפקד אותן בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה לא זנחו – כל אחת בתנאיה המיוחדים לה – את תחומי התרבות והאמנות – במדינות אלה המשטרים לא עסקו בארגון מסעות-הסתה נגד התרבות והאמנות כתופעות אליטיסטיות שראויות לקיצוצים דרסטיים בתמיכות או למיגור בדרך אחרת, כפי שהדבר נעשה בישראל לעתים מזומנות כחלק ממדיניות כוללת בנושאים אלה.

עובדה היא שעולם התרבות והאמנות בארצות שהזכרתי מהמם בהיצע המגוון והאיכותי שבו, בתכניו העמוקים – ואף על פי שרבים מאזרחי פולין או צ'כיה יאמרו כי ישנה הרעה מסויימת – לדעתם – ברמת השמירה על עולם זה וטיפוח התרבות, הרי שבהשוואה פשוטה מקומה של ישראל על מפה זו לא יצא לתפארת – אם לנקוט לשון עדינה –  אך העובדות מדברות בעד עצמן: תזמורות קלאסיות לא נחשבות שם לחריג בידורי הזכאי לתמיכות בחסד, מוסדות התרבות המרכזיים לא זוחלים על רצפות חדרי הפקידות על מנת לקבל עצמות-תקציב משולחן המדינה, שילובה של התרבות והאמנות בחינוך העל יסודי הוא עובדה שאין מערערים עליה – ואין נסיונות סגירה או קיצוצים דרמטיים בתקציבן של פקולטות למדעי רוח ולאמנויות משיקולים פסבדו-כלכליים במסגרת המלחמה שמדינת ישראל מנהלת עם התרבות.

הנוער הישראלי, המנותק מכל מה שאפשר להגדיר כשורשים תרבותיים במובן ההומאניסטי הרחב, נוער שגם הוא אבוד במערכת המתהווה הרצופה עוולות ממלא את החלל הריק שנוצר אצלו בחיפושים נואשים אחרי משמעות הקיום – שהמערכת המקומית לעולם לא תוכל לספק לו – במקומות מרוחקים מאד, מבלי לדעת שמשמעות הקיום מצויה ממש תחת רגליו, בתרבות ואמנות שמשך זמן כה רב נעשה נסיון למנוע ממנו את מתנת-עושרה. לאור העובדות שתיארתי לעיל, האם מפתיעה העובדה כי "בריחת המוחות" המתרחשת בחברה הישראלית נעשתה מזמן לתופעה רחבה ומוכרת? האם מפתיע הדבר שבני הדור הצעיר נושאים לרוב את עיניהם לכיוונים אחרים מחוץ לגבולות ישראל, כי מרביתם לא רואים בה את עתידם? 

אספקטים חשובים אלה חייבים לעורר דאגה אצל כל אזרח בישראל – בלא קשר לרמת מעורבותו בתחומי התרבות והאמנות – מפני שיצירת חברה אזרחית אמיתית, בעלת משמעות, השומרת על חירויות הפרט בלא התניות של מוצא ושיקולים זרים אחרים, יצירת מערכת שתבטיח גישה רחבה אל מקורות הידע והשכלת-עומק בכל תחומי הידע, הרוח והאמנויות הם אינטרס אזרחי מן המעלה הראשונה, שבלעדיו האזרח הישראלי יוותר במעמד של נתין חסר זכויות במדינת-עבדות עויינת, שהולכת ומתהווה לנגד עינינו המבועתות, ומשילה מעליה יחד עם ערכי התרבות את המשמעות העמוקה ביותר של קיומה.