ללא שם זמני

פתיחה מנובלה שאני עמל עליה כמה חודשים.
נכתבת לאט לאט.
אם תרצו, תבוא בהמשכים. לסירוגין עם דברים אחרים.

***

מאת בוריס גֶרוּס

הפרופסור ייז'י גולדברג, שניצב כבר שעה ורבע מעל הדוכן, היה מופתע מהחום הכבד שפקד את וורשה השנה – באמצע אפריל החום ברחובות היה כמעט בלתי נסבל, וכל חלונות אולם ההרצאות המרכזי באוניברסיטת וורשה היו פתוחים לרווחה. דרכם היה אפשר לשמוע את המולת העוברים ושבים, שהתערבבה בנחת בצפירת המכוניות, המולת רחוב קדמת קרקוב המרכזי, ובצלצול פעמוני כנסיית הצלב הקדוש, שנשמעה ברקע מעט מרוחק. שם, כמה מטרים מחוץ לשערה המרכזי של האוניברסיטה שקקו חיים, נערכו קניות לכבוד חג הפסחא המתקרב, ומרבית הולכי הרגל היו בסביבות גיל השלושים – נראה שגם הרחוב שבו שוכנת האוניברסיטה התמסר לצעירים, גם בשעות בהן אולמי הלמוד היו כבר מלאים.

אף שבזווית העין ראה הפרופסור את תזוזת הוילונות הצידה ממשב רוח הפרצים שחדרה אל החלון הקרוב אליו, לפתע הפסיק להרגיש את משבה. כמה רגעים תהה על שום מה העניין, לגם מים מכוס שהונחה על הדוכן מבעוד מועד, ולפתע הרגיש את זיעתו שהחלה נוטפת מהמצח. הזיעה הייתה קרה. הכאב שחש בבית החזה בן השבעים ושש לא חדר לתודעתו מיד, הוא התגנב כאילו מאחור, מנסה ללפות בהיסוס. ההיסוס איפשר לפרופסור לעשות די הרבה – לצעוד אחד עשרה צעדים שהפרידו בינו לבין החלון הפעור – הסטודנטים אמנם שמו לב לחולשה מסויימת של צעדיו, אך היות שלא הפסיק להרצות, לא חשו בשום שינוי, והמשיכו בכתיבת הסיכום. ככלות הכל, גרירת הרגליים של איש זקן אין בה משום חידוש.

כשהשלים את הצעד האחד-עשרה, והשעין את ידו הימנית על אדן החלון, האוויר פסק מלהיכנס אל פיו – הכאב הפסיק להסס ונראה כי תלש לפתע מאחור את לבו המופתע והמפרפר של גולדברג. כל אשר הספיק לעשות זה להביט בעיניים מופתעות משהו בכתרו של עץ האלון שניצב לו ברחבה, לראות דרך העלווה את ענני האביב של וורשה, ולקלוט את הצליל העמום והאיטי של פעמוני הכנסייה. בתנועה שנראתה לו די מהירה הפנה את מבטו אל הסטודנטים, שכבר הספיקו לשים לב לכך שקטע את המשפט באמצע, לנסות לחייך אליהם, תוך שהוא מסתיר את הרגליים המתקפלות בסוג של עמידה שנראתה לרגע נונשלנטית. כשאחרי מספר שניות צנח לרצפת האולם ליד החלון ממש, עיניו היו כבר עצומות, ולכן לא ראה באיזו מהירות הוקפצה חבורת הסטודנטים ממקומותיהם – הוא רק שמע את ראשית קולות המצוקה הבוקעים מהאולם ופעימה אחת בלבד של הפעמון. העוברים והשבים ברחוב קדמת קרקוב, שנמצאו כמה מטרים בלבד מהחלון, המשיכו לחלוף על פני הכתובת הלטינית Sursum corda [1] שהוטבעה לרגליו של ישו שנשא את צלבו, ולא ייחסו לה שום משמעות מיוחדת.

לאולם ההרצאות הוזמן רופא – פרופ' שידלובסקי, שבחן את הדופק והנשימה של עמיתו השרוע על הרצפה, וכשכעבור דקות ספורות נכנס צוות האמבולנס, לא נותר לו אלא למלא את טופס פרטי הפטירה.  הקורא המתוחכם בן המאה שלנו לא יתרשם בוודאי מסצינת המוות הזאת, שכן המוות אצלנו הוא מזמן ארוע צבורי במובנו הרחב – הוא משודר בשידורי הלווין, מתרחש גם במספרים הולכים וגדלים על המרקע – ועינו של הקורא גסה כבר במראה אסונות טבע או פיגועים למיניהם, במקומות מרוחקים או קרובים יותר. בעולם בו בני האדם למדו מהקָצָב הגדול את מלאכת המספור – לא על פרק היד הפעם, אלא בצורה מתורבתת – במיון מספרי הזהות, הסטריליות של הטלוויזיה כמוה כתחושת החיטוי של הקירות המסויידים בלבן של בתי החולים הממשלתיים, אליהם מגיעים מרבית האומללים שזכו להאריך ימים. שם הם יזכו בודאי לגסוס בעמימות לבנה ומנותקת, כשסביבם ציפצופי המיכשור היקר, ריקנות החדר שקרוביהם נעדרים ממנו ברוב המקרים, ומהמסדרון בוקעים הקולות השלווים של הטלוויזיה, שבין כתבת-מוות אחת לשנייה עורכת דיונים מצולמים בהשתתפות הדנים הבריאים, המצליחים, הצעירים יחסית והאמידים לרוב. דיונים שלווים על הנטל הכלכלי של הארכת החיים בגיל מתקדם, קריסת מערכת הרווחה שהדנים ודאי לא יזדקקו לה לעולם, וסדרי עדיפויות סטריליים אחרים. הקורא ודאי לא יתפלא בכלל על המוות הקטן והמהיר הזה – שכן מרבית בני האדם יקנאו בו  בעליל, והאחרים ישאלו "בן כמה היה הנפטר?" – 76, תישמע התשובה ותיבלע בהנהון של חיוך צדקני – "בגיל כזה זה צפוי…."

גופת הנפטר בן השבעים ושש הוצאה מאולם ההרצאות מיד לאחר מכן, כשהסטודנטים לתואר השני בלמודי הספרות הפולנית עמדו בדממה מלווים בסקירת עיניים נדהמת את ידי הסניטרים שנשאו את האלונקה.

כך הסתיים בוקרו האחרון של הפרופסור גולדברג, מרצה אורח מישראל, שהרצה בהרצאתו האחרונה על הקשרים המסועפים בין הספרות היידית לבין זו הפולנית, כמובן, מבלי לדעת בוודאות שזו תהיה הרצאתו האחרונה בהחלט. בוודאות? ודאי שידע שיבוא היום, שרוב הסיכויים שלא יהי זה בהרצאה כלל, אבל פעמים רבות,  כשהרהר הפרופסור גולדברג במוות, ידע בוודאות רק שהוא רוצה למות בכל מקום בוורשה, ולא בביתו בהרצליה, תוך כדי ביקור בתל-אביב או בנסיעה לירושלים. לכן כשבא בפעם המי יודע כמה לוורשה, לכנס מדעי שהתקיים בדיוק חודש לאחר בחירתו של ואלנסה לנשיאות, ביום חופשי מהכנס, בין הפגישות עם החברים, לקח מונית ונסע לרחוב אוקופובה – התדפק שם על דלת צנועה של בודקע שעומד בסמוך לחומת בית העלמין היהודי. משלחות הנוער הישראליות מרבות לבקר בו בלי לתאר לעצמם שעדיין קוברים בו ויש מקומות לקנייה מראש, וכך בדיוק נהג הפרופסור – רשם על שמו חלקת קבר, שילם את המחיר המלא ותרם לצרכי בית העלמין סכום נוסף, שהשאיר רושם על פקיד הרישום מחברה קדישא. אם האדם לא יכול לבחור את מקום פטירתו, חשב, עליו לשלוט לפחות במקום קבורתו. הרכישה שהייתה נטולה כל איצטלה של חגיגיות או סנטימנט של עצבות בשל ההרהורים על סופיותו של האדם, בין השאר בשל העובדה שפקיד הרישום השתעל בשיעול רם ומעצבן והתלונן ללא הרף על הקור והרוחות החזקות, רכישה זו נסכה בו מעין תחושת שלווה שחש אדם שסידר את ענייניו, כמישהו שסגר את חשבון הבנק שלו וחיסל בזמן את כל הוראות הקבע.

כך שכאשר סמוך לשעה רבע לאחד עשרה האלונקה ועליה גופו המלא של הפרופסור חלפה בשערי האוניברסיטה, הדרך שתיעשה הייתה ידועה – רבע שעה נסיעה בתוך העיר, לרחוב אוקופובה – רדיוס לידתו, חייו ומותו הצטמצם במרחק חמישים קילומטר נסיעה בתוך המרכז הסואן של הבירה הפולנית.

***

שלוש שעות מאוחר יותר, כשהאמבולנס חלף מזמן ברחובות וורשה, פנה מבלי משים לרח' נובי שוויאט[2] עמוס התיירים – הרחוב שבו נולד גולדברג, וממנו ארז את חפציו ארבעים שנה קודם לכן להגר לישראל, לאחר שמולאו כל דרישות החוק, הפטירה נרשמה והוצא רשיון הקבורה, גופתו של הפרופסור הונחה בתוך הבור, בנוכחות כמה מרצים חברים וכמה עשרות סטודנטים שנכחו היום בהרצאתו. כן, הם חיבבו אותו מאד – היה קל לחבב אותו, גם בלי להכירו אישית, אך הם הרגישו גם הרגשת חובה להיות נוכחים בלוויה הדוממת והמהירה הזו מפני שהיו נוכחים בשעת המוות, ולא נוטשים אנשים שהייתם נוכחים בעת מותם.

איש ממשפחתו של הפרופסור לא נוכח בלוויה. מזכירת החוג ללמודים סלאביים בוורשה התקשרה לביתו בהרצליה. איש לא ענה. עמיתיו של הפרופסור מצאו בפנקס הטלפונים שנשא את הטלפון של בנו, גם הוא פרופסור. גם שם איש לא ענה, אבל נשמע קולה הצלול של המזכירה האלקטרונית שדיברה בשפת המקום. המזכירה בשר ודם הייתה במתח – לא כל יום היא נאלצה להודיע לבן על פטירת אביו – והשאירה הודעה די ארוכה בפולנית מהירה.  לא עלה על דעתה שבנו של הפרופסור גולדברג, שהיה מומחה בעל שם לספרות הפולנית, לא יודע פולנית כלל – חוץ מכמה קללות עסיסיות ומשפטים בסיסיים שהגה באופן הכי משובש שניתן להעלות על הדעת. כשהגה את הכמות המצומצמת הזו של המשפטים בפולנית עילגת, כולל הקללות, היה בנו של הפרופסור בטוח שהוא מגלה חיבה בלתי רגילה כלפי בן שיחו דובר הפולנית. חבריו של אביו, רובם יוצאי פולין ומרכז אירופה, שהיו רגילים זה עשרות שנים להפגנות אלה של עילגות צברית יהירה חייכו בנימוס בלי לנסות לתקן או למחות על עיוותה של השפה. הם הכירו את כללי המשחק – הסתבר שהם עצמם חינכו את ילדיהם להתנשא מעליה גם בהגיית כמה מילים בודדות שהכירו.

***

ארבעים שנה קודם לכן, בסוף אפריל 1957, ייז'י גולדברג, שעדיין לא היה פרופסור, אלא פריוואט-דוצנט צנוע באוניברסיטת וורשה, ישב באפיסת כוחות ליד השולחן בסלון דירתו הקטנה בנובי שוויאט 43, ובהה זה שלושת רבעי שעה בדלתות ארון הבגדים הפעורות לרווחה. איש לא חשב שקרוב לאמצע החיים מבחינה סטטיסטית אדם לא עשיר יכול לצבור כמות כזו של חפצים (רובם רהיטים כבדים), חפצי נוי, חפצים מהבוידעם, בגדים – אלה לבית, ליציאות קצרות מהבית, חליפות שנועדו ללבישה לימי החול באוניברסיטה, וחליפות הערב, ובעיקר כמות כה מרשימה של נעליים בגזרה קלאסית, והעיקר – ספרים, שנערמו עכשיו בערימות ליד הקירות, על הרצפה – ארונות הספרים נמכרו שלשום. עכשיו עמד הפריוואט דוצנט גולדברג מול החלטה גורלית, שהייתה בלתי נחוצה ומטרידה בעליל מבחינתו – מה מבין כל המצבור הזה יילקח עמו לפלסטינה – כך קראו למדינת ישראל שהוקמה לא מכבר בביתו – ומה לא. היה צורך להתחשב בכמה גורמים מכריעים – הראשון שבהם היה כמות קילוגרמי-המטען המוגבלת שהיה אפשר לקחת, ובנוסף – תנאי המדבר המעוררים דאגה באותה פלסטינה, שהטילו ספק ערפילי בעצם הנחיצות להתלבש שם, בפרט להתלבש בחליפות.

כל החפצים היו חדשים יחסית – שום דבר לא נותר מהחיים הקודמים למלחמה, מבית אביו – הכל נשרף במלחמה, והבית שבו חי עכשיו נשא אמנם את אותה הכתובת כפי שהייתה אז – אך היה זה בית משוחזר לחלוטין, לפי תכניות העבר. לפני שתים עשרה שנה כל הרחוב כולו היה איי חורבות מהבילים והכבישים שהיו לה לווורשה כמו ורידים חיוניים נסתמו כולם בידי כל הפאר שלה שהפך אז ללא יותר מפסולת בניין מפוחמת. כשחזר לוורשה באמצע 1945 יחד עם אמו החולה, לא ראה לפניו עיר אלא  איים בודדים של של בניינים הרוסים למחצה, ששחו בים בלתי יאמן של לבנים מושחרות, שלדי ברזל של בלוקים, אנדרטאות שהפכו לתלי אבני-בזלת, פריטים של לבוש וריהוט הרוסים מעורבבים בהריסות, ששחו בים זה יחד עם מה שנותר מעיצוב הפנים של הכנסיות המפוארות – יכולת לראות לפתע את ידו המורמת של ישו מבצבצת מבין האבנים. נהר הויסלה השתחרר בפעם הראשונה מזה מאות שנים מאחיזת הגשרים שחיברו את שתי גדותיו מעליו – כולם הופצצו בידי הגרמנים.

וורשה הלכה ונבנתה מחדש. נראה שאיתה צמחו החיים החדשים ממש מבין ההריסות. גולדברג קיבל אותם ללא עוררין, המשטר הסוציאליסטי שהתחזק מיום ליום גם הוא נראה כחלק מאותה התחדשות, שכאילו צמחה על שדה ריק – החיים הקודמים לא היו עוד, ולא הייתה אליהם חזרה.

קשיי היום-יום, השנים הרעבות הראשונות שלאחר תום המלחמה עברו עליו בלא טרחה מיוחדת או סבל מיוחד – היות שהרעב והקושי היו מנת חלקם של רבים, רבים מדי בחברה הפולנית מוכת הלם האבידות, זה התקבל בסוג של השלמה עם תקווה לעתיד טוב יותר – חזיתות הבתים המשוקמים והנבנים מחדש שעלו מן ההריסות של וורשה קבעו את התקווה הזו בתודעת רבים, וייז'י גולדברג לא חשב את עצמו יוצא מהכלל בעניין זה, ולמען האמת, בשום עניין אחר. עד מהרה – עם התקדמות עבודות הבניטיה – הופיעו והתרבו סימני החיים הנורמליים, שהכל כל כך התגעגעו אליהם בשנות הטירוף של המלחמה – בתי הקפה של וורשה נפתחו מחדש, וסיפקו את הנאת השיחה וההתכנסות יחדיו למרות ההיצע הדל. לעיר שבו מוכרי העתונים, נפתחו התיאטראות, בית האופרה, הרדיו החל לשדר מוורשה כפי שהיה לפני המלחמה – רק התכנים השתנו בלא הכר, כמובן, והעיקר, מה שהיה בעיניו של גולדברג לסימן ההיכר המרכזי של אותה נורמליות – ליד הדלת בבוקר הוא מצא שוב את בקבוק החלב שחולק על ידי החלבנים – והאיכרות מהסביבה ששוב הלכו מדירה לדירה למכור את החמאה הנהדרת, שהייתה שמורה ונמכרת בכדי חרס קטנים – בדיוק כמו שהיה נהוג בבית אביו לפני המלחמה. האוניברסיטה שוקמה ושקקה חיים – הצעירים של פולין העממית היו צמאים לדעת אפילו יותר מעמיתיהם שלמדו לפני המלחמה – הם למדו להעריך את מה שנגזל מהם בשנות הייסורים, וידעו בדיוק כמה מחבריהם לא זכו לראות את שערי האוניברסיטאות נפתחים שוב. הנשר הלבן אמנם איבד את כתרו, אבל זה היה אותו נשר לבן, סמל שפרש את כנפיו על התקוות החדשות, ונראה כי אימת צלב הקרס, שנפרש בדגלים לאורך רחוב קדמת קרקוב לפני כמה שנים, לצלילי נעלי הצבא של הוורמאכט שצעד לאורך העיר החשופה והבלתי מוגנת, אותה אימה שהקפיאה את דם הצעירים והזקנים שעמדו בדממה על המדרכה וצפו במחזה, חלפה ולא תחזור לעולם. עכשיו לאורך השדרות המרכזיות של העיר נפרשו הכרזות – 3Cały Naród buduje Stolicę וצבעי הלבן אדום שוב שלטו במרחב. נראה היה שהחיים חזרו למסלולם, ואף שהיה זה מסלול חדש ושונה, גולדברג מצא כמו רבים סביבו שיש לדבוק במסלול הזה, להחזיקו בשתי הידיים לבל יחמוק. הצעירים שעברו את אפילת המלחמה הקימו משפחות במהרה, וורשה נמלאה שוב קולות משחק הילדים, ובכיים של הרכים הנולדים, כדי שלהם יועברו כל הזכרונות הטובים, והאפילה תיוותר רק ברקע, לא תפריע במגרשי המשחקים, ותיעלם לגמרי כשאלה שחוו אותה יעצמו את עיניהם בבוא העת.