אייכם, יהודי פולין – או תלאות גומברוביץ' בכור המצרף

אם זכרוני המטורטר איננו מטעני, לפני כשנתיים וחצי הוצעה לי הצעה מפתה – לשלוח דוגמת תרגום מספרו של ויטולד גומברוביץ' "טראנסאטלנטיק" להוצאה מסויימת, שמעוניינת מאד להוציאו לאור בעברית.

עלצתי מאד,

ערכתי חגיגה צנועה בביתי

ואפילו הכנתי לי משהו טעים במיוחד לאכול (זה הטקס הרגיל בשת שמחה, תודו – גבר שמבשל יש בזה משהו נורא רומנטי ושובה לב. בעתות משבר ובשעת דאגה, נא לא לחשוש – אני מכין לעצמי משהו לא פחות טוב לאכול…)

והנה, בתוך שלושה ימים דוגמת התרגום הוכנה על ידי, ונשלחה כלאחר כבוד בדואר האלקטרוני שלי אל תיבת ההוצאה העלומה הנ"ל. מה גדולה הייתה שמחתי שהנה, הנה – קלאסיקה פולנית בנויה לתלפיות תגיע אל הקורא העברי. לא עשיתי חשבון של רווח, היות והספר הוא די דק. בהתחשב בדמי כלב שההוצאות בארץ נוהגות לשלם, אי אפשר היה להזיל ריר במקרה הזה.

אבל, כמו שאומרים במקומותינו, כבוד יקר מכסף. (אל תספרו זאת לבעלי הוצאות הספרים, אז הם יפסיקו לשלם בכלל…)

חלפה לה חצי שנה….
פניתי ונעניתי כי מחפשים מישהו שיוכל להעריך את התרגום. שיידע גם פולנית וגם עברית.
נרגעתי.
אמרתי, בארץ דברים זזים לאט.
סבלנות.

שלחתי מיילים כל חצי שנה בערך. "עדיין מחפשים" הייתה התשובה. 
מפעם לפעם יותר ויותר הרגשתי הרגשה מוזרה.
מה, אלמן ישראל ותמו פרקיה של יהדות פולין?
אני אחרון המוהיקנים? בגיל שלושים? (אז עוד אפילו לא).
כולם מתו?

אלא שיהדות פולין דוממת, 
מדברת פולנית בסתר 
ולא עם הוצאות ספרים ישראליות.

על כן, אמרתי, אפרסם כאן היום את גומברוביץ' (את הפתיחה שתרגמתי), אולי יהודי פולני נודד, עמית ורע, אח, יעשה מצווה ויחווה דעתו. אז אוכל להפנות את ההוצאה אל הבלוג, בתקווה שעוד טרם מותי בטרם עת יופיע תרגומי לגומברוביץ'.

אז הנה, ואתם מוזמנים להגיב בהמוניכם!

ויטולד גומברוביץ'

 

טראנס-אטלנטיק

 

מפולנית: בוריס גֶרוּס

 

 

אני חש צורך לספר למשפחה, קרוביי וחבריי את ההתחלה הזו של הרפתקאותיי, כבר כעבור עשור, בבירה הארגנטינאית. אינני מזמין אף אחד לטעום מהתבשיל הישן שלי, לנזיד עדשים נא אולי, משום שבקערת הברזל נמצאים גריסיי הכבדים הללו – רזים, רעי מראה, ובנוסף לזה כנראה גם מלאי בושה, על שמן חטאיי, קלוני, עם דייסה שחורה, אח, מוטב שלא להכניס אל הפה כלל, חוץ מאשר לדראון עולם, השפלתי בדרך הבלתי נלאית של חיי העולים במעלה ההר הכבד והמתיש שלי.

 

בעשרים ואחד באוגוסט שנת 1939 עגנתי לחופי בואנוס איירס על אוניית הנוסעים "האמיץ".[1] ההפלגה מגדיניה לבואנוס איירס היא מפוארת באופן יוצא דופן…ואפילו יצאתי אל היבשה בחוסר רצון, משום שמשך עשרים יום האדם מצוי בין השמיים למים, איננו זוכר דבר, רחוץ באוויר, מותָך בגלים ומאוורר ברוחות. צ'סלאב סטראשביץ', חברי, חלק עמי את התא, משום ששנינו, כאנשי הספרות שזה עתה בקעו מהביצה ירחם אלהים, הוזמנו להפלגה ראשונה זו של האנייה. מלבדו גם רמביילינסקי הסנאטור, מאזורקייביץ' המיניסטר ואישים רבים אחרים אותם הכרתי במהלך ההפלגה. גם שתי עלמות יפות, חטובות, זריזות, איתן השתובבתי והשתוללתי, סובבתי את ראשן וכך, אני חוזר ואומר, בין שמיים למים וכל הזמן קדימה, בשלווה…

 

אם כן, בו ברגע שעגנו לחוף, ירדנו יחד עם צ'סלאב ורמביילינסקי הסנאטור אל העיר, כמו עיוורים, לפי תחושה בלבד,  משום רגלו של איש מאיתנו לא דרכה כאן מעולם. רעש, אבק ואפרוריות הארץ הפתיעו לרעה לאחר מחרוזת התפילה הנקיה, המלוחה ההיא של הגלים, שבה סרבנו להכיר על המים. ובכל זאת, חצינו את כיכר רֶטינו, בה עומד מגדל שנבנה על ידי האנגלים, ושמנו פעמינו במלוא המרץ אל רחוב פלורידה, ושם חנויות פאר, שפע בלתי רגיל של מוצרים, סחורות ושמנה וסלתה של החברה, חנויות גדולות וקונדיטוריות. רמביילינסקי הסנאטור בחן שם ארנקים, ואני ראיתי כרזה ועליה רשומה המילה CARAVANAS, ראיתי ואמרתי לאדון צ'סלאב באותו יום בהיר, בו הלכנו והלכנו לנו – …אי-י.. אתה רואה, אדוני, אדון צ'סלאב,  את ה-Caravanas הזה?

אך היינו מוכרחים לשוב מיד אל האניה, שם רב החובל ערך קבלת פנים עבור ראשי ונציגי הפולוניה[2] המקומית. נאספה ערימה שלמה של הראשים והנציגים הללו, ואני רכשתי לי מיד אויבים, כי אבוד הייתי בתוך ריבוי הפנים החדשות והלא מוכרות, כבתוך יער, בתארים ובשמות המשפחה אבדתי, בלבלתי בין בני אדם, עניינים ודברים, שתיתי וודקה לסירוגין, ולסירוגין שוב לא שתיתי והלכתי הלוך ושוב כשסומא בשדה. גם הוד רוממותו המיניסטר קושיובידזקי, פליקס, שגרירנו באותה ארץ, כיבד בנוכחותו את קבלת הפנים ועמד כשעתיים תמימות ובעודו מחזיק בידו את הכוסית, כיבד בנימוס רב את הפלוני הזה ואת האלמוני ההוא בעצם העמידה שלו. בענן העשן של הנאומים והדיבורים, בברק חסר החיות של הנורות, הבטתי בכל כאילו דרך טלסקופ, ובראותי את הניכור בכל מקום, את החידוש והתעלומה, נגוע במעין שפלות ואפרוריות קראתי בלבי לביתי, לחבריי ולידידיי. ובכן, לא הרבה יצא מזה. אולם משהו לא כשורה היה. משום שכבר שם, אדון, היכן שהוא שם, משהו כבר מתנקנק לו, ולמרות שריק עדיין כמו בשדה בלילה, שם מעבר ליער, מעבר לגורן דאגה ועונש מאלהים וכאילו מתרגש כבר הדבר. אולם כל אחד חשב שאולי זה יעבור מעצמו, ומענן גדול יירד גשם זעיר וזה כמו עם נקבה,  שמעוותת מכאבים, מייללת, נאנחת עם בטנה הגדולה, השחורה וחסרת הרחמים, ונראה שתלד את השטן עצמו, ואלה רק עוויתות מעיים נפלו עליה. זאת אומרת – אין דברים בגו. אך משהו אינו כשורה, ואינו כשורה יש להניח, אבוי, אינו כשורה. בימים האחרונים הללו שלפני פרוץ המלחמה אני והאדון צ'סלאב, רמביילינסקי הסנאטור ומאזורקייביץ' המיניסטר היינו יחדיו בהרבה קבלות פנים, וגם הוד רוממותו השגריר קושיובידזקי, וגם הקונסול והרוזנת כלשהי במלון אלבאר, ואלהים יודע מי ומה ומאיזו סיבה, עם מה למה ולשם מה. אך כשיצאנו מקבלות הפנים הללו, אוזנינו הוכו בזעקת העתונים הנוראה "Polonia, Polonia"[3]  כבר אז הרגשנו בכובד העולה יותר ויותר, בקדרות מתגברת, וכל אחד היה נתון לעצמו, מתהלך כמורעל, רק שמלא בדאגות כבמטעמים. עד שרגע אחד צ'סלאב קופץ עם העתון אל התא שלנו (משום שעדיין התגוררנו על אנייה): "המלחמה תפרוץ היום-מחר, אין מנוס! על כן רב החובל נתן פקודה לפיה האנייה שלנו תפליג מחר, משום שלמרות שכבר לא נגיע לפולין, אז בטח היכן שהוא בחופי אנגליה או סקוטלנד נעגון." כשאמר זאת, נפלנו זה לזרועות רעהו בדמעות, ומיד ירדנו על ברכינו, בעודנו קוראים לעזרתו של אלהים ומוסרים את עצמנו לידי רבונו של עולם. וכך בעודנו כורעים ברך, אני אומר לצ'סלאב: – הפליגו נא, הפליגו ואלהים בעזרתכם!

צ'סלאב עונה לי: – איך זה, הרי אתה מפליג איתנו! על כן אני משיב לו (ולא קמתי מברכיי בכוונה): הפליגו נא ושתגיעו למקום במזל. הוא אומר: – מה אתה שח? אז אתה לא מפליג? אני משיב: – לפולין הייתי מפליג, אך מה לי ולאנגליה? מה לי ולאנגליה או לסקוטלנד? אשאר כאן. כך אמרתי לו באופן שטחי (משום שלא יכולתי לומר את כל האמת), והוא מביט בי וממשיך ומביט. ענה, אך כבר מלא תוגה: – אינך רוצה איתנו? אתה מעדיף להישאר כאן? אולם תגיע לשגרירות שלנו, הירשם שם, שלא תוכרז כעריק או גרוע מזה. תגיע לשגרירות, תגיע? עניתי: – מה אתה חושב לעצמך, ודאי שאגיע, הרי אני יודע מה חובתי כאזרח, אתה יכול לא לדאוג לי. אך מוטב שלא תאמר לאיש, אולי עוד אשנה את דעתי ואפליג איתכם. רק אז קמתי מברכיי, משום שהרע מכל חלף, וצ'סלאב מלא ההוד אך גם בעצב, עדיין חש כלפיי רגשי ידידות לבבית (למרות שכאילו היה בינינו איזה סוד).

לאדם זה, לבן ארצי, לא רציתי לגלות את כל האמת – גם לא לבני ארצי מולדתי האחרים…. משום שעל אמת זו היו בטח שורפים אותי חי על המוקד, קורעים את גופי בסוסים או במלקחיים, ומגנים אותי בשם הכבוד והאמונה. הקושי הגדול ביותר שלי היה טמון בכך, שכשחייתי על האנייה לא יכולתי לעזבה בסוד בשום אופן. על כן, בעודי דרוך בפני כולם באופן החזק ביותר, אני כביכול בתוך התהו ובהו הכללי, בפעימת הלבבות, בקריאות התושיה והשירה, באנחות השקטות של החשש והדאגה, קורא מיד או שר, רץ או נאנח יחד עם האחרים… אך כשמתירים את החבלים, כשהספינה המתפקעת מהאנשים, שחורה מרוב בני ארצי, בני האדם, כבר מפליגה בכל רגע, שטה, אני יורד על היבשה במדרגות, בלווית אדם שנשא את שתי מזוודותיי אחריי, ומתחיל להתרחק. ובכן, אני מתרחק לי כך. וכלל אינני מפנה מבט לאחור. אני מתרחק, ואינני יודע כלל מה שם מאחוריי. אולם אני מתרחק בהליכה בשדרה מרוצפת בחצץ ואני כבר רחוק למדי. רק כאשר התרחקתי היטב, נעמדתי במקום והבטתי לאחור, ושם הספינה הפליגה מהחוף, עומדת על המים, כבדה, מתפקעת.

באותו רגע רציתי ליפול על ברכיי! למרות זאת כלל לא נפלתי, ורק כך בשקט התחלתי לחלל שם שמיים, לגדף בחוזקה, אך לעצמי בלבד: – הפליגו לכם, אתם, בני ארצי, לעמכם! הפליגו לעם שלכם הקדוש, שנראה שקולל! הפליגו לכם אל המפלצת השחורה ההיא, שמתפגרת לה משך מאות בשנים, ואינה יכולה להתפגר! הפליגו אל התמהוני הקדוש שלכם, המקולל בידי הטבע כולו, זה שעדיין ממשיך להיוולד, והרי עדיין לא נולד! הפליגו נא לכם, שהוא לא יתיר לכם לא לחיות ולא להתפגר, ושיחזיק אתכם לנצח בין החיים לחידלון. הפליגו לכם אל ביש המזל הקדוש שלכם, שימנע מכם את המזל גם להבא! האנייה כבר הפנתה את צדה והתרחקה, אז הוספתי ואמרתי זאת: – הפליגו נא לכם אל המטורף, הבלתי שפוי הקדוש שלכם, זה שלבטח קולל, שיענה, יתיש אתכם בקפיצותיו ובשגעונותיו, שיטביע אתכם בדם, שישאג עליכם בשאגתו, שיזעק, שישלח בכם עינוי, את ילדיכם, את נשותיכם למוות, לקץ מר כשיבוא עליו סופו בעצמו, שישגע אתכם, שיטריף! בקללה זו, כשאני מפנה את מבטי מהספינה, נכנסתי אל העיר.

*

היו לי בסך הכל 96 דולרים, שיכלו להספיק לי לכל היותר לחודשיים של קיום צנוע ביותר, אז היה צורך מיידי לחשוב מה ואיך לעשות. השכלתי ראשית כל לפנות אל האדון צ'ייצ'ישובסקי, אותו הכרתי כבר שנים רבות, משום שאמו, כשהתאלמנה עברה להתגורר אצל משפחת אדש-קשיבניצקי ליד קיילצה, במרחק מילין או שניים מבני דודי, בני משפחת שימוסקי, שאותם בקרתי מעת לעת יחד עם אחי ורעייתו, בעיקר לצוד ברווזים. ואמנם צ'ייצ'ישובסקי זה, הנמצא כאן כבר כמה שנים, יכול היה לסייע בידי בעצה ועזרה. יחד עם מטלטליי מיד נסעתי אליו וכך יצא למרבה המזל שתפסתי אותו בביתו. היה זה לבטח האדם המשונה ביותר שפגשתי בחיי, רזה, קטן קומה בשל אנמיה, ממנה סבל בילדותו, חיוור מאד, יחד עם כל נימוסיו הטובים גוזז באוזניו כמו שפן תחת קערת נחושת, ומפעם לפעם זועק בחופזה או משתתק. כשראה אותי, קרא בקול: – את מי אני רואה! ומחבק, מזמין לשבת, מוסיף שולחנות, ושואל במה יוכל להועיל.

את הסיבה האמיתית, הכבדה והמחוללת שם שמיים להישארותי לא יכולתי לגלות לו, משום שבהיותו בן ארצי יכול היה למסור אותי. על כן ספרתי רק שכך וכך, כשראיתי שנותקתי מהמולדת, בכאב גדול וצער אישי החלטתי להישאר כאן, במקום להפליג לחיי פליטות לאנגליה או סקוטלנד. השיב לי באותה מידה של זהירות, שלבטח במצוקה זו של המולדת אמנו כל לב הגון מלבבות בניה אליה, אליה מזנק כציפור, אך, הוא אומר, המצב קשה, אני מבין את מכאוביך, אולם הרי לא תוכל לקפוץ מעל האוקיינוס, על כן אם אשבח את החלטתך או לא אשבח, טוב עשית שכאן נשארת למרות שיכול להיות שלא טוב. כך הוא אומר ומשחק לו באצבעותיו. אז כשראיתי שהוא משחק לו באצבעותיו ומסובבן, מסובבן ככה, חשבתי: "מה אתה מסובב לך כך, אז אולי אני אסובב אותך" וכאן סובבתי לו אותה כהוגן, ומיד אמרתי:

–         אז כך אדוני מניח?

–         אינני מטורף עד כדי כך כדי להניח משהו או שלא להניח בזמנים כשלנו. אולם אם תישאר כאן, אז לך מיד אל השגרירות, או שאל תלך, ושם הירשם, או שאל תירשם, כי אם תירשם או שלא תירשם, לצרה משמעותית יכול אתה לצפות, או שלא לצפות.

–         כך אדוני חושב?

–         חושב, או לא חושב. עשה כרצונך (ומסובב את האצבעות) או שלא כרצונך (ומסובב את האצבעות) משום שזו כבר בעייתך ששום רע לא יעונה לך, או שכן יעונה (ושוב מסובב).

רק אז סובבתי לו עד הסוף ואמרתי: – זאת עצתך, אם כן? הוא מסובב לו, מסובב עד שזינק אליי: – איש אומלל שכמוך, מוטב לך ללכת לאבוד, להיעלם, ולשבת בשקט, מאשר ללכת אליהם, כי אם כבר ידבקו אליך, לא ירדו ממך! שמע בעצתי, מוטב לך להתקשר עם זרים, נוכרים, שבתוך נוכרים תיעלם, תיספג, ושאלהים ישמור אותך מהשגרירות, מבני ארצנו, משום שרעים הם, אינם טובים, עונש מאלהים, רק יכרסמו בך וינגסו למוות!