על משפחת וכו'
לאחרונה יצא לאור ספרו של עקיבא דביר (קונונוביץ) "משפחת וכו'" בהוצאת כרמל הירושלמית.
ספר זה הינו אח צעיר לשלושת הספרים הקודמים: "הקול והקולר", "הקולר והקול" ו"האדם דיסלקטי".
גם בספר זה משמיע המשורר קול צלול, והפעם – על יחסים בין חברי המשפחה: יחסי סב ונכדו, אב ובנו, גבר ואשתו ואף על נצרים אחרים של עץ המשפחה: דודים, דודות ועוד.
בספרו זה המשורר מציג בצורה מפוכחת ומכאיבה את המציאות שבין חברי המשפחה לבין עצמם, ואינו חוסך ביקורת, בעיקר עצמית, ביקורת מלאה בהומור רווי בכאב, על התנהלותם של תהליכים ועל הדרך שלו ושל סביבתו להתמודד עימם.
גולת הכותרת של ספר זה הינה הפרק "מעין בלדות", ובו המשורר מאיר באור בהיר ובוהק , ואפילו אכזרי, את התנהלות משפחתו בנושאים: ההתמודדות עם אובדן השפיות, ההתמודדות עם הזקנה, געגועים למה שכבר לא יהיה, ואפילו חושף הרהורי זימה בשעת האבל.
השירים בפרק זה הינם אישיים לכאורה, אך סיפורים אלה חוזרים כמעט בכל משפחה: הסתרת הדודה ששפיותה התערערה מפני הבושה, מספד לזקנה המביישת את הנעורים, ההתמודדות עם המוות שמחליף סדרי עולם כאשר הו א פועל כנגד סדרי הטבע ועוד.
אין למשורר כלים רבים להתמודד עם התהליכים שאינם כסדרם. למעשה, יש לו כלי אחד בלבד והוא שירתו. גם השמחה האולטימטיבית של האדם, הלא היא הולדת נכדיו, מתבטאת אצל עקיבא בכתיבת שירים. בשיר "עד תום", המסכם את הספר, הוא כותב: "אני כותב שיר לנכדי הראשון" ועד "אני כותב שיר לנכדי השלושים ושישה… אני כותב שיר ביומי האחרון".
פרק רחב בספר "משפחת וכו'" עוסק בשאלת הזוגיות. האהבה הראשונית, הרוחנית והטהורה, מפנה אט אט את מקומה לאהבה גשמית, ומשם לעבר אהבה מפוכחת, אהבה מתוך בחירה, אהבה הכוללת גם הכרה במגרעותיה של בת הזוג. "כשאמות" הוא כותב,"תתגעגעי לשתי ידיי השמאליות, ואף לאוזניי הגדולות ולשמיעתן הסלקטיבית"… "כשתמותי" הוא ממשיך, "אתגעגע לקולך הצודק תמיד מול תריסים מוגפים בלילות". ואז, הוא מסיים, "סוף סוף יתעלסו געגועינו".
בספרו זה, בחר המשורר להכריז: "סוף סוף אינני אחר". הוא מחליף את שמו הספרותי לעקיבא דביר, בבחינת תיקון עוול היסטורי, שנגרם עקב רדיפת יהודים נושנה. רדיפה זו גרמה לאבותיו להחליף תעודות כדי להימלט מצבא הצאר, אשר צר על היהודים בעיר דוברוב, כדי ללכוד אותם לעבודת הצבא, צבא ממנו בדרך כלל לא חוזרים בריאים וגם לא שלמים, אם בכלל.
(ושוב,)נצחונו של המשורר את תלאות החיים מתבטא שוב ושוב בהולדת נכדים ובתענוגות על כך שלמרות הקשיים, השושלת נמשכת, שושלת משפחתו ושושלת עם ישראל לדורותיו.
מבחינה אומנותית רוב השירים בספר מורכבים משני רבדים לפחות. הרובד החיצוני שהינו כפשוטו כמשמעו, והרובד השני, שהינו בעל המשמעות העמוקה יותר. המשורר נמנע משימוש בחריזה, ומשתמש במלים של יום יום, אך צירופי המלים יוצרים ביטויים חדשים הבוראים משמעויות חדשות ותיאור תחושות שעבורם נדרשות בדרך כלל מלים רבות. "בשפתיי ריח מנטה"—
המשורר מבטא תחושת רעננות וניקיון פנימי האופפים אותו. בחלק נכבד מהשירים ניכר החיבור העמוק של המשורר למקורות התרבות העברית ובעיקר לסיפורי התנ"ך. גם מזמור מ"ב עולה ומזדקף בשיר "מאיר אלי", או "נע ונד תהיה" בשיר "בלדה על אב ובנו". גם השיר "בימים הנוראים" נטוע כל כולו בהוויה היהודית של הימים הנוראים: המחשבות החולפות בראשו של כל אב מראש השנה דרך שחרית יום כיפור ועד רגע הנעילה.
גם התרבות האידית מיוצגת, למשל בשירים "חיוך" ("אוי ויי") ו"האם הבטת בעין השלישית", בו "העיירה צוחקת באידיש.
אפרים פריזד
המאמר התפרסם ב"עיתון 77" גליון 361 יוני-יולי 2012
איזה מעניין עקיבא, יתעלסו געגועינו. משפט מדויק.
אם כי לרגעים זה גם קורה עכשיו. גם כאן אפשר ליצור את גן עדן מקדם. גם ההיסטוריה המשפחתית שעולה מספרך מעוררת הערכה, גם אצלנו במשפחה שונו שמות אבי ואביו, הם כוהנים, כל השושלת היא הכהן בעצם. אני הייתי צריכה להקרא אביטל הכהן. כלומר לפני שנישאתי. אך השם שונה בגלל הרדיפות ועל מנת למנוע גיוס.
לבסוך סבי ז"ל התלבש כמו אישה, והסתובב כך ברחובות העיר בזמן שהגיעו השליחים שניסו לכפות את הגיוס בכוח. אין ספק שאנו בכלל לא מעריכים את שהותנו כאן ומבזבזים זמננו על ויכוחי סרק, לא לזה התפללו אבותינו שחיו תחת איום זהותי מתמיד. יש מאמר יפה על של ידידיה מאיר על הנושא הזה בדיוק.
אני עוד אכתוב על זה בהרחבה. אבל לפני זה גם אני אולי צריכה לבדוק יותר את עברי.
אביטל, את מספרת דברים מרתקים.אנחנו מקדישים או צריכים להקדיש את חיינו להיות אנחנו האמיתיים, או כפי שאני אומר באחד משיריי:"סוף סוף אינני אחר…"
מקווה שתגובתי הקודמת התקבלה.
אביטל, אם את מתכוונת לתגובתך לפוסט הקודם שלי, לא קיבלתי אותה.
עקיבא הי,
יפים הדברים.
אני מאמץ את קריאתך ומאחל לכולנו שסוף סוף נהיה אנחנו ולא אחרים.
תודה — צדוק
צדוק, יש לנו עוד משהו משותף: גם אם נדמה לנו שלא הצלחנו, עצם התהליך הוא חלק מן השינוי. תודה לך.