הספרים שלי

ראיון איתי שפורסם בנרג" לקראת צאת ספרי הרביעי "אש בבית".

יש לי מדפים רבים ויותר מספריה אחת: ספרי האמנות וספרים על אמנות מצויים ברובם בסטודיו של בן זוגי; ספרים לנוער מיותמים ומעלים אבק עשיר בקרדית הבית במרפסת חדרה של בת הנעורים שלי; ספריה עולה על גדותיה בספרי ילדים ופעוטות נמצאת בחדרו של בני הקטן ובפינה מיוחדת בבית נמצאת הספריה המשפחתית: עברית בצד אחד ושפות אחרות, מנגד. בסך הכל אלפי ספרים, מילונים, אנציקלופדיות, ביוגרפיות, כתבי עת, שירה, מחזות, ספרי צילום, תאוריה וביקורת וכמובן – סיפורת. 

אש בבית, איריס לעאל צילום: כריכת הספר

אבל בחדר העבודה שלי, על גבי ארבעה מדפים, ניצבים הספרים היקרים לי מכל, אלו שמגדירים אותי, שבלעדיהם לא הייתי אני ובודאי שלא הייתי הסופרת, המבקרת והמרצה שנעשיתי במשך השנים. מבלי להתעמק בשאלה אם טוב הדבר או רע, אני יכולה לקבוע שהספרים הללו בחדר העבודה חיוניים לי בצורה שאינה ברורה לגמרי אפילו לי.

אריאל – סילביה פלאת
העותק הצנום הזה שערך בעלה של פלאת, המשורר טד יוז, ושהתפרסם לאחר מותה הוא שפתי השניה. קניתי אות בחנות קטנה בהייגייט, לונדון, צעדים אחדים מווטרלו פארק והתיישבתי לקרא אותו על אחד הספסלים, מול אגם מלאכותי שורץ ברווזים וברבורים. את התדהמה שאחזה בי למקרא בשירים האינטנסיביים האלו שרוסנו במבנה פואטי מושלם, לא אוכל לשחזר. מוטב לומר שרוחה של המשוררת הזו רודפת אותי מאז ועד היום.

איריס לעאל צילום: תמיר שר

קשה שפה -שרה ברייטברג-סמל
עוד קובץ זעיר במימדיו וכביר בתבונתו הלשונית. ברייטברג כתבה מונוגרפיה, קינה והספד על חברתה, הצלמת הנהדרת דליה אמוץ. "זה סיפור רומנטי על צלמת, אבל לא. זה סיפור על צלמת רומנטית, אבל לא. זה מחקר על צילום, אבל לא. זה סיפור על חברות, אבל לא. זה סיפור על אישה קשה, אבל לא. זה מקבץ שיחות, אבל לא. זה עצוב מאוד, אבל לא. זה ספר, אבל לא". ובכן, יהיה הדבר הזה אשר יהיה, אין ספר הכתוב בשפה העברית הקרוב אלי במוזיקליות שלו ובעיצובו הלשוני כמו הספר הזה.
<!–<<>>

המשוטט והרהורים – ולטר בנימין
חליפת מיכתבים – ולטר בנימין גרשם שלום
זהו אוצר בלום של מחשבה מקורית, של ביקורת התרבות והתקופה. אך מעל לכל זוהי כתיבה שבעידן של אכזריות כלכלית וחוסר סולידאריות חברתית; עידן של אינטימיות כוזבת בסייברספייס, שבה ומזכירה לי היכן מצוי הבית האמיתי שאינו עשוי לבנים וטיח אלה נייר ודיו.

מאדאם בובארי – גוסטב פלובר
מדור ומעבר – לאה גולדברג
כותבת לאה גולדברג על אמה בובארי המסכנה: "אישה זו חיה בינינו בכל מימדיה הממשיים, ואפילו בלי שנאהב אותה. ובכל זאת אנו משלימים עם סיכלותה, עם בגידותיה שהיו-לגנאי, עם ריקנות חייה. אנו זוכרים לה, כבעלה שארל את חסד נעוריה, את ציפורניה הלבנות, את עמידתה בגן של אביה, מתחת למטרית המשי האפורה, כשטיפות גדולות מצלצלות נופלות על אריג המשי המתוח. אנו זוכרים את רגיעה האחרונים: את מותה האבסורדי…" רק אישה בשיעור קומתה של גולדברג יכולה לדבר בדיוק רב כל כך אישה מורכבת ונפלאה כאמה. 

אבל ומנלכוליה – זיגמונד פרויד
ידוע לכולם שפרויד היה כותב מצוין: תאורי המקרים שלו מרתקים כמו רומן שגיבוריו יצאו מדעתם
ואין לדעת אם סוף טוב מצפה להן או אסון. אבל הספר הזה, שדן בהבדל בין האבלות – תגובה רגשית טיבעית לאובדן ממשי – לבין המלנכוליה, תגובה נפשית פאתולוגית על אובדן פנימי, פועל כמו מחיצה צלולה כבדולח ושקופה בין האדם לבין מנגנוניו הסמויים מן העין.
 

מוות בוונציה – תומאס מאן
הנובלה הזו, שאין שנייה לה בכל שנות המאה העשרים, עוסקת בשקיעתה של אירופה ושל תרבותה ומבשרת את הפאשיזים הברוטאלי דרך סיפורו של גבר מזדקן, סופר המתאהב בסוף חייו בנער פולני. ונציה והאי לידו, השרויים במגפה שמקורה אינו ידוע, והתפרצות תשוקה הומו-ארוטית שבן התרבות הגרמני אינו מוכן לה ואינו יכול לה, שבים ומזכירים למי שקורא ביצירה הזו את המתח המסוכן שבין אסטטיקה לברבריות.