אש בבית

מתוך  הרומן  "אש בבית", שראה אור זה עתה בזמורה ביתן.

הזמן דוחק. בכל רגע יכולה המכונית להחליק אל דרך האספלט הצדדית, לחצות את החצר, דלתות ייפתחו וייטרקו ותוק-תוק, הגענו, יש מישהו בבית? אדי, גמיש כהרגלו בדברים כגון אלו – מתישהו אחרי הצהריים, לפני כניסת השבת, היה הנוסח המדויק של ההזמנה – השאיר למעשה את ההחלטה בידיהם. היא כמובן לא רוצה להיתפס לא מוכנה. אף על פי כן, כמעט בעל כורחה, היא מתמהמהת: לידה, על השיש, ניצב גביע שפריץ גדול, מחציתו יין לבן מחציתו סודה, וליזה נושאת את הכוס אל פיה בחיבור שבין הבוהן לאצבע, נזהרת שלא לטנף אותה באצבעותיה השמנוניות, לוגמת מהיין ומניחה אותה במקומה. כמו שמפניה, שפריץ הוא משקה ערמומי, זהוב, תוסס ותמים למראה, אבל אחרי שתי כוסות מבעבעות הברכיים לפתע פקות, מילים נפוצות כמו גבינה או מגבת מסתלקות בחשאי מן התודעה ואינן בנמצא בשום מקום, והמילים הנותרות נדבקות אל החך, הלשון מנסה לפלס את דרכה אליהן בתוך חלל-פה מלא צמר גפן והדרך מן הכיור למקרר (מאה ועשרה סנטימטרים) דורשת תשומת לב מרבית.

בידה האחת היא אוחזת כרע עוף ובאחרת מושכת את העור ומפרידה אותו מן הבשר כמעט עד הסוף, משאירה אותו מחובר רק בשוליים ויוצרת בדרך זו כיס למילוי. בקערת זכוכית חסינת חום ממתינה עיסה מבהיקה של לימונים קצוצים על קליפתם, שום, עלי כוסברה, שמן זית, מלח גס ופלפלון חריף, תוספת של הרגע האחרון שליזה צירפה אחרי היסוס קצר. היא מחדירה פנימה כף מן המלית, משטחת אותה כך שתכסה באופן שווה את הבשר ומכסה אותה בעור, טופחת עליו כדי להיפטר מבועות אוויר ומניחה את העוף בתבנית.

זו עבודה מסַפקת, מורכבת במידה הנכונה, הצלחה מובטחת בצדה – עוף בנוסח הזה אף פעם לא ימיט עליך חרפה ואין בהכנתו דבר היכול להשתבש. ליזה ממלאה את כל העופות ביד יציבה ומניחה אותם זה כנגד זה בכיוונים הפוכים, חלקו הרחב של הכרע מול קצה כרע המסתיימת בעצם הקרסול כמו עיטור ארמני על צלחת קרמיקה. היא מפזרת מעליהן את שארית המלית ומעסה את הנוזל הזהוב לתוך העוף, ואז מוזגת לעצמה כוס שפריץ נוספת. המעבר למצב מכני וּויתור איטי ושקט על צי המחשבות הקודרות, שמגיח בגלים מהחלק הקדמי של ראשה, מביאים איתם שקיעה נעימה ברצף התנועות החוזר על עצמו: זרייה, עיסוי, הטלה וקיצוץ נעשים מעצמם בשעה שקרעים מעופפים של רשמים ויזואליים חולפים בעיני רוחה בלי להטריד את מחשבותיה, ומנגינה רשלנית, איחוד מופרך בין I Want You של אלביס קוסטלו שמתנגן בראשה ובין טוטום טום-טה טוטום טום-טה פאנקי שעולה מהרדיו בחדר השינה, מעלה חיוך על שפתיה. היא כמעט שוכחת למה היא עושה את מה שהיא עושה, ולמי. לרגע אחד (וזה מפתיע אותה) היא משוחררת מרשת הקואורדינטות המסועפת של יחסים הדדיים והֶקשרים, משוחררת מזיכרונות ומדאגה לעתיד: נותרת רק הפעולה, בלי המשמעות.

מסוחררת וקלילה, היא מנסה להיזכר מה העיק עליה הבוקר כשהתעוררה תוך כדי תנועה, הניפה את עצמה והתיישבה במלוא הכרתה בשולי המיטה. ציפתה לה כמובן טרחת ההכנות. גם ההכרה ששני זרים יהיו בחדר השכן כשתלך לישון בסוף היום ועדיין יהיו שם כשתקיץ בבוקר הבא שיבשה את שנתה. והיה דבר נוסף, ידיעה מוחצת שמשהו איום עומד לנחות עליה. היא גררה את עצמה לבית השימוש בעיניים עצומות למחצה, הזיכרון העטלפי של גופה מנחה אותה ליעדה בין הקירות והפתחים בתוך חלל הבית בדיוק גמור. מהו הדבר שמטיל צל על חייה, וכיצד תיפגע? בלילה הקיצה מצמא כל כמה שעות וגמעה את כל המים מבקבוק הליטר וחצי שעמד לצדה על הרצפה. עתה השתינה בזרם עז, זרועותיה מוטלות על ירכיה וראשה שמוט, תוהה אם כדאי שתבדוק שוב את רמת הסוכר בדמה.

כשחזרה שכב אדי על בטנו. מוטת ידיו המזדקרות לצדדים חרגה הרבה מעבר לחלקו המוסכם במיטה המשותפת וראשו היה מונח על כפות ידיו. קווצת שיער צפופה כיסתה כמעט את כל המחצית הגלויה של פניו, עורו בוהק כמו נייר שעווה וקוּר דקיק של רוק נמשך מבין שפתיו ונח על הכרית. מדוע עורר המראה הזה כאב בלבה? היא התקרבה אל המיטה בשקט והפשילה בזהירות את הסדין. עכוזו היה לבן משאר חלקי הגוף ושריריו היו רפויים, וירכיו הפשוטות לצדדים חשפו סבך שיער בשיפולי עגבותיו. מדוע דווקא עתה פצע אותה המראה הזה? אולי מפני שמה שהפך את הגוף הזה לדבר חי, לאדם שנהוג לכנותו אדי, הדבר שאין להביעו במילים, שהיה עצם הווייתו של אדי, הדבר הזה נגלל עמוק בתוך רקמת השריר, בכימיה של הדם, מצונף בין העצמות והעצבים, וכל יום ויום קשה היה לה יותר להשיגו.

אם להאמין למה שאומרים, אם אכן הגוף הוא משכנה של הנשמה, אם היא שוכנת עמוק בצפונותיה החשוכות ונגלית רק כשהיא חפצה בכך, כי אז נשמתו של אדי סירבה זה זמן מה לכל איתותיה.

ההתעלמות, דרך התנהגות שלא ידעה כיצד לפענחה, מילאה אותה תחילה חרדה, אחר כך חֵמה. היא השתוקקה לחתוך את אדי ולנבור בתוכו עד שתמצא את המנגנון שפעם פעל והגיב אליה ועכשיו נראה שהתקלקל ושבת, אך מכיוון שנאלצה לשבת בחיבוק ידיים ולא לבתר אף אחד, הותשה. הזעם חסר המוצא הטריף וסחט אותה. הוא הצטבר בבית החזה שלה כמו אסתמה, והיא נאלצה למצוא לו מוצא אחר: ליזה התחילה להיות נוסטלגית וכפייתית, להריץ בזיכרונה פרקים נבחרים מחודשי היכרותם הראשונים, שעוררו בה מחדש אושר ויגון, ולחפש את המקום ואת הזמן המדויקים של הקלקול. היא השקיעה הרבה מכוחותיה בחיפוש הזה, איתרה סימני אזהרה שבשעתם נראו תמימים; חילקה ביניהם, בהגינות, אחריות למריבות קשות. בכל מקום זיהתה חבלות שלא זכו לטיפול, שטפי דם ושברים שהוזנחו. זה גרם לה הנאה משונה, תעסוקה וסיפוק.

היו שני גלים, שני שיאים חובטים, שהרחיקו אותם בכוח רב זה מזה: הגל הראשון היה מובהק והצטמצם לשעה וליום מסוימים, ולכן נוח לשחזור; הגל השני היה חמקמק יותר, ותחילתו כחודש אחרי שעברו לדירה בנצח ישראל.

אדי התבשר שדייב, חברו הטוב מתקופת לימודיו בסותבי"ס בלונדון, מת מאיידס. למרות שהבטיח לה שזה היה צפוי. ראשית, מפני שדייב היה חסר כל חוש מידה בכל מה שנגע למנהגיו המיניים והתנהג כבר בימים שאדי הכירוֹ כאילו זה היה מפלטו האחרון, נכנס בעקשנות עיוורת לכל מיטה כאילו היא גזירת גורל ונענה לכל הצעה ופיתוי כמי שוויתר מזמן על זכות הסירוב; ושנית, משום שגילה שהוא נַשָׂא כמה חודשים אחרי שאדי חזר לארץ, ואף על פי שהתרופות החזיקו אותו במצב שאיפשר התעלמות, עד כדי שִכחת המחלה שנים רבות, אם לא מביאים בחשבון שעצם נטילתן גזלה חלק גדול מן היום, הרי שלבסוף מה שלא עשה הווירוס למערכת החיסונית שלו הצליח לעשות סגנון החיים הבזבזני שלו.

אדי היה כמובן פחות שלֵו ביחס לאובדן חברו מכפי שביקש להיראות, או כך לפחות שבה ואמרה לעצמה ליזה במשך החודשים הבאים, כמו לחש נגד פורענות מאיימת. רוחו הקצרה העידה על כך, הוא נעשה מהורהר וזעף יותר מיום ליום, וכשהגיב לניסיונות ההתקרבות שלה עשה זאת בנוקשות, בחיבה מלאכותית. היו לו התפרצויות פתע שהבהילו גם אותו, ופרישות ארוכות וקודרות למשרדו בקומת המרתף בגלריה. הוא חיפש ומצא כל הזדמנות לצאת מן הבית. נכון שהיתה לו עבודה בערמות, דבר על גבי דבר, שהצטברו והתנשאו לגובה מסחרר והמתינו לטיפולו. הגלריה נפתחה לקול תשואות מהוססות, שנה ראשונה פושרת היתה מאחוריו ולפניו ניצבה המשימה לבסס את מעמדם, זה היה תחום האחריות שלו.

לכן לא היתה לליזה סיבה נראית לעין לדאוג, ובוודאי לא להיות קטנונית. אנשים עובדים. כולם, מלבד חנן, גם סובלים מפעם לפעם מתנודות במצב הרוח. לא היה כאן שום דבר חריג, לכן עשתה מאמצים גדולים להתעלם מהצביטות בבטן ומההולם הלא סדיר של לבה ומפיה היבש, אמרה לעצמה שוב ושוב שאי-אפשר להחשיב את זה כשינוי פתאומי, כהתהפכות ממשית של מגמה, גם אם לפעמים זו היתה תחושתה. בעצם, לא היה זה שינוי כלל ועיקר אלא הנמכת העוצמה, תוצאה של הסתגלותם הטבעית אחד לשני, מיתונה הנחוץ מבחינה פיזיולוגית של רמת האדרנלין בגופם וחזרה מתבקשת לשגרה. זהו זה, הרגיעה את עצמה בהגיון הברזל של עובדות-ידועות-לכול, מתנחמת במשקלן הרב ובאמידותן ( כולם יודעים שירח דבש לא יכול להימשך לנצח). היתה זו השיבה המתבקשת אל השגרה אחרי כמעט שנה והשפעותיו המתמשכות של הצער על מות חברו. אבל התנהגותו הלא מובנת של אדי, עצבנותו, שהיה לה גוון מיוחד של דאגה או חשש, תגובותיו הסתמיות לשאלותיה, שהיו סוג של ערמומיות, והסתגרותו כירסמו בברזל היציב של ההיגיון עד שנותר ממנו מעט מאוד.

תתבגרי כבר, נזפה בעצמה כשנתקפה פאניקה, אפשר לחשוב מה עושים לך.

גם אם שום דבר ביניהם לא היה לגמרי מפורש, המסגרת דווקא היתה ברורה למדי: הם ביססו חיים משותפים. אמנם ליזה נזהרה לא להשתמש במינוח הזה, כי אדי היה עשוי להתנגד לו, אבל בתחילת הקיץ נקנתה הדירה, הם ריהטו אותה ביחד, בחרו בדים לווילונות ביחד, השלימו מערכות חלקיות של צלחות וספלים והעלו קופסאות קרטון כבדות שלוש וחצי קומות על עמודים. חייהם הקודמים, הנפרדים, נמחקו, וברית חדשה נכרתה בזיעת חודש יולי, בסיד טרי ובאבק השיפוצים.

בשנים-עשר באוגוסט, כשאחותו של דייב התקשרה לבשר לאדי על מותו, נותרו עוד כמה ארגזים חתומים, הטלוויזיה עדיין לא חוברה לכבלים וניתן היה עוד להריח מפעם לפעם את אדיהם המקלישים של הסיד וצבעי השמן. אדי התמהמה בתליית המדפים, מפני שבילה בחוץ עד שעות מאוחרות כמעט בכל יום, עוקב אחרי התפתחותן של עבודות שיוצרו במיוחד עבורו לתערוכה שאצר ל גלוברמן ופייט, שעסקה באמנות רליגיוזית ונשאה את השם (המעט המוני, חשבה ליזה בעקימת אף) יש אלוהים!.

אולם שבועיים לפני שמלאה שנה עגולה להיכרותם, באחד-עשר בספטמבר, היו המדפים קבועים על הקירות, הארגזים התרוקנו וסולקו, הבגדים נערמו בארונות, הווילונות כיסו את תריסולי הפלסטיק המצהיבים, וחשוב מכול, הכבלים חוברו וליזה ואדי יכלו לראות את שני המטוסים נכנסים במגדלי התאומים, את נחשולי האבק ממלאים את הרחובות, ולשמוע את זעקות הפלצוּת העולות מהם. ליזה, שנכפה עליה צום שלא היה במקומו בשעה כמו זו, לפני בדיקת העמסת סוכר שציפתה לה בבוקר שלמחרת, נתקפה רעב לא ראוי, מביש בלהיטותו לנוכח האיסור ולמראה האנשים בחליפות כהות שריחפו בשמי מנהטן, נמלטים ממוות ודאי אחד לזרועותיו של מוות ודאי אחר.

ככל שנקפו השעות חזרו על עצמם הדימויים במעגל סגור: המטוס הראשון נכנס במגדל, המטוס השני נכנס במגדל, המגדל קורס, אבק מתנחשל מן ההריסות וממלא את הרחובות כמו סילון עכור, רודף ומאיים להשיג את האנשים הנמלטים. קריאות האי-אמון, האימה, השימוש החוזר בשמו של אלוהים הטוב, ומעל לכול, מטר האנשים בחליפות הצוללים למטה, חלקם כמו אבן ידויה, אחרים מנופפים בידיהם וברגליהם כאילו רומו, כאילו הובטח להם שחלל האוויר בין הקומה שממנה זינקו ובין המדרכה הקשה הוא התחנה האחרונה, מקלט מן האש ולא עוד פרוזדור אל המוות.

אחר כך היתוספו גם צילומי תקריב של פנים מפויחים ושל עיניים נפוחות, בני אדם משוטטים סמוך ככל האפשר ל  אזור האסון, ביטוי שהיתוסף לאוצר המילים החדש והמצומצם שהתארגן, כמו שקיות הפלסטיק לאריזת הגופות, חדרי המיון בבתי החולים, מרכזי מידע וחלוקת מזון ומשקאות חמים, לטפל במצב החירום. המציאות עלתה על כל דמיון, נאמר, והטלוויזיה עשתה את זה מובן יותר, מוחש יותר. היא צימצמה את הפער המתסכל בין המדומיין ובין הממשי: אחרי צפייה ממושכת, אותה איכות מוכרת של חלום בלהה חוזר ונשנה מתפוגגת ותחושה מוצקה מעט יותר, של מציאות, אמנם מעוּותת וחדשה, באה תחתיה.

שוב ושוב הושמעו הודעות מוקלטות של הרגעים האחרונים, הצהרות אהבה בהולות, צוואות מאולתרות המוכתבות בקול בוכים. המסכים נשאו את בשורת קץ הנורמליות. משהו השתנה לבלי הכר.

למחרת, בסניף המרכזי של קופת החולים שלה, גמעה ליזה גלוקוזה נוזלית ונתנה את דמה ארבע פעמים מול הסיפור שמצא את צורתו מתועל דרך האנטנות ובנקוף השעות הפך ביעילות לגרסה הרשמית היחידה שתהיה ראויה להיקרא זיכרון והיסטוריה.

אדי לא הצטרף אליה. היא חששה לבקש ממנו, למפגנים של תלותיות היתה השפעה מרתיעה עליו והם גרמו לו להתחמק ביתר תחכום. חנן לא היה מעלה בדעתו אפשרות אחרת, הוא ידע שליזה מפחדת ממחטים, ובאותן שעות ננעצו בה כמה וכמה. בדיקת העמסת הסוכר שעברה בגלל הנטייה המשפחתית פגמה מעט במוחשיות המתגבשת של האירועים. היא היתה חלשה ומטושטשת והקולות הגיעו לאוזניה מעוּותים ובעוצמה עולה ויורדת, אבל עיניה לא ניתקו מן המסך.

אחרי שבוע כבר היה אפשר לבחור אם לִצפות בעלילת הסרט האחד והיחיד שהתייצג על המסך או לא. אדי בחר באפשרות השנייה ושב לשיטוטיו, שאותם כינה בשם הכוללני "עבודה". לליזה לא עזרו יותר נחמות ישנות ומרופטות. טענות שהזמן עושה את שלו ואי-אפשר לחיות רק על אהבה איבדו מכוחן הסוגסטיבי. גם האחיזה במוות של דייב כסיבה מובנת מאליה, ואף מוצדקת, להתכנסות הקודרת של אדי בתוך עצמו התחילה להתרופף. חודשים נשכה שפתיים, עד עיצומו של החורף, אבל כשהחרדה גברה עליה שמעה את עצמה אומרת לו יום אחד בקול המום, "אני לא רוצה להישאר כל הזמן לבד," כאילו היה די בזה לכרוך אותו אליה לשארית חייו, ואז, לפני שהספיקה לשקול את המשמעות ואת ההשלכות שעלולות להיות לזה, שאלה אותו בחדות: "מה קורה כאן בכלל, אתה מתכוון לעזוב אותי?"

מהיכן הגיעה השאלה הזו, שהפתיעה אותה לא פחות משהפתיעה אותו? ומדוע חשבה שהוא יענה עליה או שהיא תרצה לשמוע את תשובתו? על כל פנים, זו היתה הפעם הראשונה והפעם האחרונה שליזה ניסתה גישה ישירה כל כך: לְמה שעבד כל כך טוב עם חנן היתה השפעה הרסנית עם אדי. הוא עצר על מקומו, מבטו כבוש ברצפה, נוקשה וגדול כמו מחסום, תקוע בין הפתחים ומפריע לזרימה הרעננה של האוויר המלא באפשריוּת שבחוץ ובין הדבר המעופש שעמד בבית. הוא סירב לפגוש את מבטה, שלא ימצא בו תחנונים ופחד, ידע בהערכה, אלא אותה יוהרה קפואה ולחוצה שלה.

"על מה את מדברת?" הוא הידק את שפתיו זו לזו. "למה כל יציאה וכניסה צריכות להיות מלוות בדרמה? תני לנשום, ליזה."

"לשאול אותך לאן אתה הולך או מתי תחזור זאת לא דרמה, זה מה שאנשים שחיים ביחד עושים." נדמה היה לה שהיא יכולה לחוש ממש את רצונו להסתלק.

אדי לא הסכים איתה בשתיקה קפוצה, רוכס את כפתורי מעילו.

"אז מה קורה כאן," התעקשה בחוסר טעם, "למה אתה מתנהג ככה?"

"ככה איך?" התרגז.

גם אם בכל הזדמנות בשבועות האחרונים רמז שאינה הגיונית, שהיא היסטרית וחסרת פרופורציות, יהיו אלה אשר יהיו, כאילו עלה על מידע חשוב שליזה הסתירה ממנו במתכוון, אולי הפעם הזו צדק, אולי באמת עשתה עניין גדול משום דבר? אנשים יוצאים ונכנסים דרך דלתות בכל מקום כל הזמן. אלא שלא היתה בזה איכות של הפרזה, של העיוות שיש במשהו שהוגדל פי חמישה והוצב קרוב מדי, מטושטש בשוליים ונוזלי במרכז. זה היה חד וקולני כמו אזעקה: כל דבר שעשתה באותם ימים היה ספוג חוסר ממשות של מי שלא מבחינים בו. מעולם, בכל ימי חייה – חציים, יש לזכור, עברו עליה בביתה של איבון טאנג"י – לא הרגישה כל כך בלתי נראית.

היא חזרה להרגל ישן ומגוחך מימי ילדותה ונשכה את קצות אצבעותיה, בהתחלה כאילו בטעות אבל אחר כך בכוונה מלאה ובכוח, משאירה בהם את טביעת שיניה.

והיו גם הדברים האחרים, שבדיעבד קיבלו משמעות חדשה: ירידה ממשית בחשק המיני שלו, חוסר ריכוז ודריכות עצבנית, תקופות של דכדוך ואז התפרצויות של מרץ אופורי. פתאום התמלא בתיאבון ובחשקים, אכל מכל הבא ליד והתעלס איתה בדחיפות ובלהט, אבל גם קצת בבהילות, כאילו רודפים אחריו והוא עומד להיתפס.

תנודות כאלו היו סבירות אם גם חייו לא היו יציבים, אם הם היו מיטלטלים ומסתחררים, משקפים לפחות במשהו את השינויים החדים במצב רוחו. אך ככל שליזה יכלה לראות, לא היה בחייהם שום דבר חריג: אחרי הפרידה מחנן, אחרי המעבר לדירה החדשה, בשוך הרטט הראשוני, דברים התמתנו והם פתחו בחיי שכונה נינוחים שכללו ביקורים יומיים במכולת של "השמנים", ישיבות ארוכות בבית הקפה של חגי ופטריק, עם ארוחות הבוקר היומרניות שלו, ירקות שנקנו אצל הירקן, בשר ועוף אצל "צארום ובניו", שגרת העבודה, ארוחות ערב, סרט מפעם לפעם, אירועי פתיחה במועדים קבועים, פרמיירות של סרטים שערכה או שהיו חלק מחובותיה המקצועיים. מה היה מסעיר או מייסר בכל זה?

אבל אדי הדף את ניסיונותיה לרדת לשורש העניין באותו אופן מתחמק שהיה יותר ערעור על עצם העובדה שנשאלה שאלה מאשר סירוב לדבֵּר, אופן מכוער במיוחד של התכחשות לזכותה לדעת יותר מלכך שיש מה לדעת. זה לא היה הוגן לנשל אותה מזכויותיה, אבל איבון חזרה ואמרה באוזניה תמיד שהחיים הם לא הוגנים ושצריך לשמור על מה שיש בשיניים ובציפורניים, וליזה התחילה להאמין לה.

אז היא עמדה בפתח הדלת, מונעת ממנו לצאת כאילו החזיקה בידה קלף מנצח.

כשנשא אליה סוף-סוף את עיניו, אלוהים יודע איזו אישה ראה אדי לפניו. לפי ההבעה שפשטה בפניו לא יכול להיות שהיתה זו היתומה העזובה והלוהטת שלו, השפירית השקופה שלו, ליזה הענוגה שלו, ממתק משונן: הוא ראה משקולת, אישה יצוקה מברזל המוכנה בכל רגע להיתלות על צווארו, ומראהּ, אם לשפוט על פי ההבעה שפשטה על פניו, הכה בו בתיעוב ובחשש.

הוא גיחך ושאל בבוז, "את מתכוונת לכלוא אותי בבית לתמיד?"

ליזה השיבה לו מבט. היא התגברה על הדחף לענות לו בחיוב, מחפשת בבהלה תשובה הגיונית יותר מהאמת לשאלה האבסורדית שלו.

"נו?"

היא נהגה בטיפשות, אבל שני הדברים היחידים שעלו בדעתה היו: לחסום בגופה את פתח היציאה ולעשן. היא הוציאה קופסת סיגריות מכיס מכנסיה – למרות שהיתה מעשנת קפריזית ולא עקבית, התחילה לאחרונה להחזיק עליה קופסאות – והציתה סיגריה, ואז, כמעט בלי שתספיק לחשוב על זה, נשפה את העשן ישר אל תוך פניו.

אדי קילל. הוא הסיט אותה הצידה בזעם ויצא החוצה.

ליזה נחבטה במשקוף העץ ונאנקה. זרועה החבולה פעמה אבל נשיפת העשן לתוך פרצופו של אדי גרמה לה הנאה אדירה, שהרגה את תחושת הכאב.

יותר לא דיברו על עזיבות או הישארויות. אדי חזר אחרי זמן קצר להחשיד, ארבעים דקות בערך, עצבני ומתוח ולח מגשם, והאשים אותה שהיא הרסה לו את כל החשק. חשק לְמה? היא לא שאלה והוא לא אמר.

וכך המשיכו את חייהם, מדלגים מעל המשוכות הקטנות שהיו עלולות לזעזע אותם, נזהרים יותר מדי, מתאמצים יותר מדי, חורקים שיניים. מבחוץ לא היה לכך סימן מובהק מלבד שרירי לסת נעולים ודיבור שיצא מהם סבוך וקשה. הם היו בסכנה, כמו כוס זכוכית שחבטה זעירה, כמעט לא מורגשת אך קריטית, סדקה אותה לאורכה והיא תתנפץ ודאי לרסיסים כשיתחמם מעט, עם בוא האביב.

וליזה התחילה לחשוב על בית בכפר. בהיעדר מטריית ההגנה הרחבה של חנן לחסות תחתיה, היה עליה לטעון להגנה עצמית: רחוק ככל האפשר מהתביעות של העיר שבה אף אחד לא חס עליך וכל אחד רוצה ממך משהו, יד, שיניים, שיער; רחוק מן האפשרות לעבוד ולעבוד עד שתיפול מרגליך, רחוק מכל הכניסות והיציאות, מהדלת האוטומטית של חיי העיר שאף פעם אין לדעת מתי תיפתח ואז תיסגר בפעם האחרונה.